ראשון לציון נמצאת במקום הראשון של שביעות רצון עירונית. התושבים שלה מרוצים מהביטחון, מהנקיון, מאיסוף האשפה, מהכבישים. מניידות סיור עירוני שעוברות בפארקים ומסלקות משם נערים ששותים וודקה עם אקסלים אחרי אחת עשרה בלילה. מפקחים שמוצבים שם על תקן דחליל לבעלי כלבים שחשבו לא לנקות אחריהם בטיול. מחמישים וארבעה אולמות הקולנוע שיש בה - יותר מבכל עיר אחרת. ממאתיים ושמונה אלף מטרים רבועים של קניונים. הם מרוצים כל כך ששבעים וחמישה אחוזים מתושבי ראשון הם בעלי הדירה שהם גרים בה. הם מבזבזים בממוצע חמש מאות שקלים בחודש יותר מבכל עיר אחרת, למרות שהם לא מרוויחים יותר. תושבי ראשון כל כך שבעי רצון שתוחלת החיים שלהם גבוהה יותר מהממוצע. איך ולמה הם הפכו להיות כל כך מרוצים?

בואו תלבינו את הילדים שלכם בשכונות שבנינו

מתישהו באמצע הניינטיז מערב ראשון התעוררה מהדיונות כמו עוף חול של בניינים גבוהים, פארקים ומכוניות ליסינג. עשרות קילומטרים של חולות כוסו בעוד ועוד שכונות. קווי המתאר היו הפנטזיה הבורגנית המושלמת: רחובות על שם של פרחים, או כלי נגינה, או חתני פרס נובל. בית ספר אחד ומרכז מסחרי אחד וקופת חולים אחת. בניינים של שבע עד עשרים קומות, זקופים ודומים זה לזה כמו חיילים במסדר. מרפסות שמשקיפות על פארק ענק שבמרכזו אגם מלאכותי שזורמים בו מים כחולים. ספסלים בצבע חום, שניכר שנבחר במיוחד כדי לתאום פנטזיה מסוימת על פסטורליה. מדשאות סימטריות. קו רקיע שתוכנן כדי לא להפריע לנתחים ענקיים ויפהפיים של שמים להיכנס לשדה הראיה. שכונות שנראה שעוצבו בסימס ואז התעוררו לחיים, אחת ואז עוד אחת ועוד אחת. אנשים שנראים כמו אילוסטרציה לאושר ובריאות. עמק האילוסטרציות של ישראל.

קו החוף של ראשון לציון (צילום: הדס פרוש לפלאש 90)
הפריווילגיה לגדול במקום חדש לחלוטין. קו החוף של ראשון לציון|צילום: הדס פרוש לפלאש 90

בשנות ה-90, כשהשכונות האלה הוקמו, היתה תקווה שישראל תהפוך מילדת המדבר, המלחמות והקיבוץ לאשה האירופאית האנינה והעשירה שהיא התכוונה להיות מלכתחילה. היו עוד ועוד סימנים שמשהו גדול עומד לקרות: להקות שרו על אהבות אישיות ומשעממות. הטלוויזיה דיברה על אנשים אחרים; הומואים ונשים וצעירים. אנשים שקיומם עד אז היה בגדר שמועה או קללה דיברו זה עם זה בטלוויזיות של אנשים שלא ראו אותם מעולם. ספרים כמו שירת הסירנה דיברו על מלחמות וביטחון כאילו הן זבוב טורדני שמפריע למציאות, שחגה סביב בגדי מעצבים ומסעדות כאילו הם השמש. התקווה היתה להיות אמריקה או אירופה. תל אביב תהפוך להיות לונדון או ניו יורק. מה יהיה על ערי לינה כמו רחובות ונס ציונה? הן יהפכו לפרבר לבן ועשיר. פרבר שפורשים אליו כדי לגדל בו את הילדים בשלווה רפובליקנית על מדשאות.

כך מכרו את השכונות החדשות האלה. פוסטרים ענקיים לוקקו על שלטי חוצות, ומכרו דירות של שלושה, ארבעה וחמישה חדרים להורים צעירים ומשכילים. בפוסטרים הופיעו ילדים בלונדינים צוחקים בידיים של הוריהם, גברים בחולצות פולו, נשים בשיער חלק, כולם מחייכים כאילו אין להם איברי מין.

קריית חתני פרס נובל (צילום: עופר חן)
מבזבזים בממוצע חמש מאות שקלים בחודש יותר מבכל עיר אחרת. מערב ראשון|צילום: עופר חן

את הדירות האלה קנו הרבה מאוד מזרחים משכילים שגם בחלומות העמוקים ביותר שלהם לא חולמים בח' וע'. אנשים שגדלו בערים שקמו מתוך מעברות ונסעו בשלושה אוטובוסים מהעבודה כמלצרים וסדרנים ומזכירים ללימודי תואר ראשון. שההורים שלהם עלו לישראל מאוחר מדי, ממדינות ערביות מדי, כך שהם תמיד היו אורחים בעולם שרצו לעצמם. ולאורחים יש תקרת זכוכית: הם יכלו להיות מוכשרים יותר מכולם, מצטיינים, ומבריקים בכל דבר שהם יתנסו בו, ועדיין לחזור לבית שבו הם ישנים באותו חדר עם עוד ארבעה אחים, לשמוע מוזיקה שהם לא מכירים ברדיו ולראות פרצופים שלא דומים לשלהם בראש המוסדות שלמדו בהם. הם הגיעו אחרי שכל המלכים הוכתרו, שכל השמות נכתבו בבטון. הם אף פעם לא יוכלו להכתיר או להיות מוכתרים, לכתוב את שמם בעצמם, להמציא. הם יכולים רק ללמוד את השפה, להתמצא.

מה מבטיח יותר ממקום חדש לחלוטין, שמזמין אנשים לקנות דירה ולהיות הראשונים בו? אפילו בפוסטרים שמכרו את הדירות האלה, שמוקמו בשכונות, צמתים, שווקים, הופיעו, כנהוג באותה תקופה, ילדים בלונדיניים. הסאבטקסט היה - בואו תלבינו את הילדים שלכם בשכונות שבנינו. הורים דוחפים את הילדים שלהם להגשים את החלומות שהם לא הגשימו כל הזמן, לשיר או לשחק או לדגמן. בואו, תנו לילדים שלכם להגשים את המשאלה הכמוסה ביותר שלכם: להיות ראשונים.

ישראל לא מעניקה לאף אחד את הפריווילגיה לגדול במקום חדש לחלוטין. היסטוריה מאיימת על כל רחוב ורחוב כמו עוף דורס מעל לגופה. למעשה היסטוריה היא כנראה המשאב הגדול ביותר של ישראל, והיא מנופפת בו כאילו זה יפצה על המחסור בנפט ובמים. והנה, הוקם מקום שאין בו היסטוריה בכלל. שלא כמו ירושלים שנראית כמו לוח שח ענקי, במערב ראשון הצריח היחיד נבנה מפלסטיק באזור המשחקים בקניון. הרחוב הישן ביותר נבנה לפני שלוש שנים. אדמה חדשה. אמריקה.

שכונת נאות אשלים (צילום: עופר חן)
עמק האילוסטרציות של ישראל. מערב ראשון|צילום: עופר חן

מפלצת מכוערת וזקנה של פיח

ההורים שלי קנו דירה בשכונה כזאת כשהייתי בת שבע. זו שכונה שכל הרחובות שלה נקראו על שמם של כלי נגינה. לקח שלוש שנים לבנות אותה, ומדי פעם ההורים שלי היו לוקחים אותי ואת אחותי מבית הספר כדי לראות את השלד של הבניין שלנו, שנראה אז כמו אוניה טרופה מבטון. עלינו במדרגות שעדיין לא רוצפו לחדרים שעדיין לא סוידו והבטנו החוצה מהחלונות אל הפארק שהיה אז ערימה של חולות. בביקור הבא הקירות היו מסוידים והיו אסלות בשירותים. ובביקור שאחריו פועלים התחילו להגיח מתחת למרפסות ולהניח ריבועי דשא בגודל של מטר עד מטר. אפשר היה לראות את הגבולות ביניהם לשבוע או שבועיים, ואחריהם הדשא הזה היה עובדה מוגמרת, ונראה כאילו הוא היה שם תמיד. אחריהם הגיעו עצי דקל גבוהים, שפועלים סחבו החוצה ממשאית לתוך בורות עמוקים שנחפרו באותו השבוע. אחרי כמה ימים האדמה עיכלה אותם וגם הם היו עובדה.

אחרי שסיימנו להתבונן איך השכונה נבנית מתחת למרפסת שלנו כמו קן נמלים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לאכול צהריים במרכז ראשון. לעומת המערב החדש והמסורטט, המרכז היה מפלצת מכוערת וזקנה של פיח, שעוד ועוד איברים הצטרפו אליה ככל שהזמן עבר. אף בניין לא דמה לבניין שלידו. לא היתה מספיק חניה, וזו שהיתה התחבאה מאחורי הבניינים בלי סדר. כביש ראשי שיסע את הרחוב בצפירות ועשן. ומאחורי כל זה עמדה עיר אמיתית: בתי ספר עם שמות כמו הגימנסיה ורחובות שיש להם כינויים, כמו השקם שקרוי על שם מקום שכבר יותר מעשור אין בו שקם.

שכונת קריית גנים (צילום: עופר חן)
עמק האילוסטרציות של ישראל. שכונת קריית גנים|צילום: עופר חן

הייתי בת עשר והלכתי ברחובות כמו חייל שהולך על הריסות העיר שהפציץ לפני שעה. הרגשתי כמו העתיד, כי הבוקר ירקתי מהמרפסת בדירה הלא מסוידת שההורים שלי קנו. לא משנה מה ייבנה שם אחר כך, אני יודעת שהרוק שלי היה שם קודם. מה יש לעיר ישנה ומכוערת, וכל עיר היא ישנה ומכוערת, להציע לי. האנשים שירקו עליה מהמרפסות שלהם מתים. כל רחוב שם, כל גן, כל בית קפה נראה לי כמו קביים לשגרת חיים שהיתה קיימת לפני שלושים שנה ומאז נכחדה לחלוטין. המקומות האלה היו מאובנים: בית קפה שמגיש טוסטים לאנשים זקנים שיושבים שם כל יום ושותים נס קפה. חנות מוצרי פופ וכלי כתיבה שמוכרת קופות חרסינה מאובקות. ריחמתי עליהם כי ידעתי שאני נבואת הזעם שלהם. אם עמדתי מולם זה אומר שנשארו להם עוד פחות מעשר שנים. כמובן, לא היו לי את המילים לחשוב את זה, אז הזמנתי טוסט גבינה בולגרית וזרקתי את השקית שלו ברחוב.

כמה חופש מעניקה לך האפשרות לגדול במקום שאין בו שמועה אחת. שמילה אחת לא נחרטה על הספסלים שלו כי את הראשונה לשבת עליהם. שלאף אחד אין כינוי והכל מחכה שתקרא לו בשם. לפעמים נראה שהדרך הבטוחה ביותר להפוך דבר לשלך היא להשחית אותו. בכיתה ה' אני וחברה קנינו סכינים בקניון והלכנו לחרוט את השמות שלנו על כל ספסל וספסל, כי לא האמנו שאף אחד לא עשה את זה לפנינו, בניגוד למקומות שגרנו בהם קודם, שם כל ישיבה שלנו על ספסל היתה הד קלוש למי שישב עליו וגם חרט בו את שמו. הלכנו ברחובות החדשים האלה כאילו ירשנו אותם, כי הרי היינו העדות היחידות לזה שהם קמו מכלום וכעת הם עובדה, קיימים. קיימים כל כך שתינוקות שנולדו פה לומדים דברים שיישארו איתם לנצח, ללכת ולדבר ולרכב על אופניים, דברים שהמדשאות והעצים האלה יהיו המבטא שלהם, לא משנה לאן הם יגיעו ומתי.

השכונה העמידה פנים שהיא אכן היתה כאן תמיד, שאפשר ללמוד בה ללכת ולדבר כאילו היא בעצמה לא למדה את זה בחודשים האחרונים. אי אפשר לשכנע מישהו שלמד ללכת בשכונה הזאת שלפני שנתיים לא היה פה כלום, אבל אנחנו ידענו. ידענו שהיו פה ערוגות ריקות ופועלים שהראו את הזין לילדים שהסתובבו בלילה. היו פה עצים שניסו להיקלט באדמה ודשן שבשילוב עם הלחות הצחין את הבתים מחרא של פרות. היו פה מכוניות מכוערות ומלוכלכות של קבלנים שהסריחו מקפה שחור וסיגריות. היו פה זאבים. וידענו שכל אלה, הזאבים והקבלנים והפועלים הסוטים והפרות שמחרבנות, עדיין נמצאים איפשהו בעולם. ושכל מה שהם בנו פה, הספסלים, המדשאות, האגם, זו רק העמדת פנים גדולה שהם אינם שם. כל מי שהגיע איתנו לא הפסיק לבחון את הגבולות של השכונה, שהיתה גדולה ויפה ושונה מכל מקום שאפשר להגיע ממנו. האם דבר שקם כל כך מהר יוכל לקרוס כל כך מהר? ילדים זרקו כיסאות חדשים מהחלונות המעוצבים בבתי הספר – בתי ספר שהוקמו מהר כל כך שלא היו להם שמות, רק מספרים. שרפו עץ דקל עם נפצים בפורים. זרקו לאגם המלאכותי קרשים ואבנים וזבל שלמחרת בשש בבוקר נשלפו על ידי מנקים של העיריה. הכל כדי לנסות להבין איך יכול להיות שעץ דקל אמור לגדול לגודל מלא בשלוש שנים, והנה בשכונה הזאת, שעד לפני שנה היתה חולות, יש שלושים ושניים עצי דקל, שישה עשר מכל צד של האגם. כששום דבר לא קרה והשכונה עמדה יציבה קיבלנו אותה כנס והערכנו אותה על שעמדה בכל זה. היא היתה הבית שלנו כי גרנו בה וכי נתנו לה את כל הצלקות שלה. תוך שנתיים אף אחד לא זרק כיסאות מהחלון.

שכונת נאות אשלים (צילום: עופר חן)
בואו תלבינו את הילדים שלכם בשכונות שבנינו. שכונת נאות אשלים בראשון|צילום: עופר חן

הקונסוליה האמריקאית בראשון לציון

הניינטיז הסתיימו בכישלון. ישראל לא הפכה לאמריקה ולא לאירופה. היא הלכה והתחפרה יותר ויותר במזרח התיכון, לא משנה עד כמה היא תנסה להתנער ממנו. ההתחפרות הזאת מתעתעת, כי ישראל כן למדה את רוב הטריקים: היא יודעת לעמוד זקוף ולצבוט את הלחיים שלה כדי להראות כמו מדינה אירופאית, יודעת להשוויץ בכלות פרס נובל שלה ובזמרים ובדוגמנים שלה. אבל היסטוריה צריכה להכתב במספרים, ולא במילים. התחפרות היא קודם כל כלכלית. ישראל הלכה ונעשתה עניה יותר, קרובה יותר לסווטשופ מאשר להייטק. טייקונים ששודדים אוצרות טבע ומחלקים אותם בצורה לא שוויונית, ערים גדולות מלוכלכות ויקרות, עבודות לא משתלמות. ובמרחק עשרים דקות נסיעה מכל אחת מהן ישנה שכונה שהוקמה בניינטיז וישנה שנת ישרים.

השורש העמוק ביותר של מערב ראשון הוא צרכנות. בחורף אנשים לובשים מעילים של מותגי גלישה. בקיץ נוסעים על אופניים חשמליים. לכולם יש אייפון חדש. כשמקום מתכוון להיות שגרירות רחוקה של מקום אחר, מתקדם יותר, הוא הריי לא יכול להעתיק את האקלים האלגנטי או את השפה שלוטשה והועשרה במאות שנים של שיחות. הוא כן יכול להעתיק את הלך הרוח, את המוצרים ואת הקלילות שבה אנשים רוכשים אותם. כך מתנהגת כל שגרירות בעולם: מאמצת את הסמלים של המקום שממנו היא באה ומשתמשת בהם כחומה מהמדינה שהיא גולה בה.

קריית חתני פרס נובל (צילום: עופר חן)
מקום שאין בו היסטוריה בכלל. קריית חתני פרס נובל|צילום: עופר חן

כשעברנו לראשון היה בה קניון אחד. עכשיו יש בה ארבעה עשר. קניונים הם המרכז הרוחני של הכל ואי אפשר לברוח מהם לא משנה כמה תנסה. כל צורך שיכול להתעורר אצל כל ילד או ילדה או נערה שחיה באינטרנט או תיכוניסט שמנגן מטאל עם חברים או בני שלושים בדייט או סטודנטים בארוחת צהריים או זוג קשישים, כולם מאורכבים בקניונים. על קניון הזהב למשל אפשר לעשות ביוטופ: בימי ראשון בבוקר פרלמנט של קשישים עיראקים יושבים במקדונלדס ואוכלים גלידה. בצהריים אמהות צעירות בארומה. אחר הצהריים תיכוניסטים שחוזרים מהבית ספר – חלקם מודדים בגדים וחלקם גונבים וחלקם עובדים. במקום חדש לחלוטין המסורת היחידה היא מותגים. היא ההיסטוריה, הפולקלור, כל חריץ שבערים ישנות ממולא במנהגים ומסורות. האוכל המקומי הוא מקדונלדס, הלבוש אדידס. אם היה צריך לקטלג את האנשים האלה כצרכנים הם היו נובורישים – אנשים (מזרחים בעיקר, כי כשכסף מגיע לאשכנזים הוא בסך הכל נחת במקום) שהתעשרו מהר. בראשון התהליך הוא הפוך: התושבים לא התעשרו בכסף, אלא ברווחה שנדמה שרק כסף יכול לקנות. משפחות שהצליחו לקנות דירה שלמרגלותיה פארק וחניון מלא ברכבי חברה. מספיק כסף שמתפנה לקנות טלוויזיות ומשקפי שמש ממותגות וחופשות. כל מה שאנשים הפגינו בשבילו, כל מה שאנשים מקווים להרוויח בעבודה קשה. והם זכו לה בנוכחותם בלבד, בעצם זה שהיו החלוצים של הרעיון הזה שלכמה שנים נראה שיהיה העתיד ולמעשה הפך לפסקה קטנה בעבר. שליח מטעם מדינה שקרסה בדרכו ליעד. הוא השריד האחרון שלה, העדות האחרונה לדגל ולהמנון שלה. מערב ראשון היא השריד האחרון לתקוות הניינטיז להיות מקום ירוק וחסר דאגות. סירת ההצלה שיצאה מהטיטניק והביטה בה שוקעת.

 לכל כתבות המגזין