שטח הפקר

בני הזוג דרוקר, תושבים ותיקים של המושב המבוסס מכמורת, היו בדיוק בחופשה בדרום ספרד בחג הסוכות האחרון כשקיבלו הודעה שאף אחד לא רוצה לקבל. "פרצו לכם הביתה", אמרו הילדים וגדעו את החופשה ברגע.

"זה קרה לאור היום", מספר מוטי דרוקר. "הפורצים נכנסו מהשער הקטן בעזרת מברג פשוט, ואז הם חתכו את חוטי הטלפון בחוץ כדי לנטרל את האזעקה שהייתה מחוברת אליהם. אחר כך הם נכנסו דרך הכניסה הצדדית לחלון האחורי המסורג, חתכו אותו, פתחו שלב תריס אחד בלבד, חתכו בסכין דקה את הרשת שכיסתה את החלון וקפצו פנימה. הם עשו ממש עבודת מנתחים. בלי אף טעות, בלי שום צעד מיותר".

הפורצים נהנו מכמה דקות של שקט, עברו מחדר לחדר והכניסו כמעט כל מה שראו לתוך ציפיות של כריות. החגיגה נגמרה רק לאחר שהשכן הגיע לבדוק מה מתרחש בבית שמולו. כששמעו אותו הפורצים פוסע פנימה, הם ברחו. "אשתי לא ישנה כל הלילה רק מהמחשבה מה היה קורה אילו הם היו פוגשים את השכן", אומר דרוקר. "הוא אדם מבוגר עם קוצב לב, אי אפשר לדעת איך זה היה נגמר".

החשש של הגברת דרוקר מובן. השבוע נרצח תושב היישוב אביחיל, גם הוא בעמק חפר, לאחר שנתקל בגנב שפרץ לביתה של ביתו שגרה בסמוך אליו כשיצא להביא לחם לארוחת הערב. לפני כשנה וחצי נרצח אדם נוסף באותו יישוב ובכפר מונש, גם הוא באזור, עברה באחרונה נערה כבת 17 תקיפה מינית כאשר נתקלה בפורצים שחדרו באישון לילה לביתה.

דו"ח פנימי של משטרת ישראל שהגיע ל-mako מלמד על עלייה משמעותית ומתמשכת בהתפרצויות לדירות באזור נתניה והשרון. בשנת 2011 נרשמה עלייה של שישה אחוז בהתפרצויות לדירות ביחס לשנה הקודמת, ובתחום גניבות הרכב כבר מדובר בעלייה של 25 אחוז לעומת 2010.

למרות הדו"ח הפנימי, כלפי חוץ מסרבת משטרת ישראל להודות בעלייה בנתוני הפריצה, ומציגה נתונים המעידים דווקא על מגמה הפוכה. ב-2007, כך לפי דוברות המשטרה, נפתחו 38,369 תיקים במשטרה על התפרצות לדירה לעומת רק 26,384 התפרצויות ב-2011 בישראל כולה. אכן ירידה משמעותית. אבל אולי זה לא מקרה שהמשטרה לא נותנת נתונים המפולחים לפי אזורים.

חוץ מזה, הירידה במספר התלונות יכולה להעיד גם על התפכחות של התושבים מן האמונה הנאיבית בכוחה של המשטרה. התושבים יודעים שפשוט חבל להם על הזמן. "בזמן האחרון יש עליית מדרגה במספר הפריצות", אומר מנהל מחלקת הביטחון של מועצת עמק חפר, יהודה בן עזרא. "זה שבמשטרת ישראל אומרים שאין עליית מדרגה כיוון שיש פחות דיווחים, זה לא אומר כלום. חלק גדול מההתפרצויות לדירות אינן מדווחות כלל על ידי התושבים, כי מי שהולך להתלונן במשטרה זה רק מי שצריך אישור לביטוח, ומי שנגנב לו דרכון או תעודת זהות והוא צריך את אישור המשטרה כדי לחדש אותם. אחרת הוא אומר לעצמו בשביל מה שאני אלך, אשב יום שלם במשטרה בלי שיצא מזה משהו".

גם גורם בכיר במשטרה מודה שקיימת עלייה של עשרות אחוזים בעבירות רכוש ביישובי השרון ושהמשטרה אינה נותנת לכך מענה: "מדובר בשטח הפקר, שכן כוחות מג"ב ושוטרי תחנת נתניה עסוקים עד מעל הראש בפשיעה חמורה יותר ומתקשים לתת מענה לתושבים".

הקולות הזועמים של התושבים המתוסכלים מגיעים עד ללשכתו של ראש המועצה המקומית עמק חפר, רני אידן, שם הוא יושב עם דוברו חיים אלטמן והעוזרת האישית אסנת וולף. גם הם חסרי אונים: לשלושתם פרצו לבתים יותר מפעם אחת, כך שהתושבים לפחות לא יכולים לטעון שהשלטונות אינם מבינים אותם. אולי גם זאת נחמה.

"לבית שלי במכמורת פרצו שש פעמים", אומר אידן בחיוך. וולף, תושבת קיבוץ גבעת חיים, קצת פחות מחויכת: לביתה פרצו לפני כשלושה חודשים, והעלבון עדיין צורב. "בדיוק סיימנו את השיפוץ של הבית", היא מספרת. "כמה ימים אחרי כן קמנו בשש וחצי בבוקר – ולא היה לא תיק ולא מחשב, לא שעון ולא טלפונים. זו הרגשה נוראית, אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אילו הוא היה פוגש את הבן שלי, שהוא עבר ליד החדר שלו. זה נורא כואב לדעת שמישהו נכנס אלייך הביתה ועושה בבית שלך כבשלו, זה פשוט נורא".

לא רק מספר הפריצות עלה בזמן האחרון, אלא גם התעוזה והחוצפה של הפורצים. "הגנבים נעשו יותר אלימים ויותר נועזים, הם עושים הכל לאור היום, בלי פחד", אומר בן עזרא. לדבריו, באחרונה פרצו לבית ביישוב עולש, ולאחר שכוחות הביטחון הגיעו, הפורצים ברחו עם המפתחות של הרכב. בארבע לפנות בוקר, כשההמולה נרגעה, הם חזרו להשלים את המלאכה, ולקחו את הרכב. פשוט ככה, בלי בושה.

"אלינו פרצו חמש פעמים בחמש השנים האחרונות", אומרת י', תושבת מכמורת שחוששת להזדהות בשמה כדי "לא למשוך אליה את הגנבים שוב". "בכל פעם גילחו לנו את כל הבית, ולקחו הכל: מחשבים, פלאפונים, לפטופים וארנקים. לקחו לנו אפילו תרופות ובגדים. רוקנו לי את כל הארון. לאמא שלי לקחו את כל התכשיטים של אמא שלה שנספתה בשואה, לאבא שלי לקחו נשק. הפעם הכי כואבת היתה כשהכלב שלנו נעלם לאחר הפריצה. מצאתי אותו זרוק בחול ומסומם לגמרי, הם פשוט סיממו אותו כדי להיכנס".

"אחרי שהוא ראה אותי הנחתי שהוא יברח"

כבר שנים שתושבי היישובים החקלאיים בשרון סובלים מהבעיה הזאת, אבל המשטרה אינה נותנת לה מענה, ואינה מקצה כוחות מיוחדים כדי לטפל בה. "ברגע שחולייה אחת מצליחה לצאת עם שלל רציני, הם באים שוב ושוב", אומר בן עזרא. "הם אומרים לעצמם שכולם פה פראיירים, כי הכל פה פרוץ, וזה יוצר אסקלציה".

קצין בכיר במשטרה אומר שלא מדובר בגנבים חובבים: "אלה לא סתם עברייני רכוש רגילים, אלא כנופיות מובנות עם היררכיה שבאות במטרה לגנוב רכוש ששווה הרבה מאוד כסף".

"אנחנו פוחדים פחד מוות", אומרת אורלי קינן, חברת קיבוץ גבעת חיים, אם חד הורית לשלושה ילדים קטנים שנתקלה לפני כחודש בעזות המצח של הפורצים: "זה היה באמצע הלילה. התינוקת שלי התעוררה, נתתי לה מוצץ וחזרתי לישון. פתאום אני שומעת רעשים מבעד לחלון. אני פותחת את החלון ורואה מישהו נמצא בתוך הרכב שלי, שעומד רק כמה מטרים מהחלון ומישהו נמצא לידו, מחוץ לרכב. אחרי שהוא ראה אותי, הנחתי שעכשיו הוא יברח אז חזרתי למיטה".

אלא שלפורץ היו תוכניות אחרות. כל עוד אורלי שמרה על שקט הוא המשיך במלאכת פירוק אזעקת הרכב באין מפריע. "המשכתי לשמוע את הרעשים מבחוץ אז תפסתי אומץ ויצאת החוצה, בתחתונים וגופייה עמדתי שם והתחלתי לצרוח ולקלל בכל הכוח. רק אחרי כמה דקות הפורצים ברחו. אורלי הזעיקה את שוטרי מג"ב שישבו איתה בבית כמעט עד הבוקר. לאחר שהם עזבו וההמולה נרגעה, הגנבים, שנשארו בקרבת מקום כל אותו הזמן, פשוט חזרו. "התקשרתי למשטרה והם אמרו לי לא לצאת, שאחרת הם יהרגו אותי. התחלתי לצעוק והזעקתי את השכן, רק אז הם ויתרו וברחו בלי להשלים את המשימה".

מאז המקרה קינן לא יכולה להירגע: "אני חיה בתחושה שהם יחזרו לכאן להרוג אותי, זה כבר בכלל לא העניין של הרכוש, זה עניין של החיים שלי. אני מפחדת שהם יבואו להתנקם בי כי הפרעתי להם לקחת את האוטו. מאז אני לא מצליחה לישון, את הרכב מכרתי ואני ישנה בלילה עם המפתחות מתחת לכרית. פשוט פחד אימים".

גבעת חיים הוא אחד האתרים האהובים על הפורצים. אין כמעט בית שלא נפרץ שם לפחות פעם אחת. גדי וולף, מגדל תרנגולי הודו בקיבוץ, נשמע מיואש: "הגנבים מתנהגים כאילו גבעת חיים זה המגרש הביתי שלהם, הם הבינו שפה אנשים לא אוהבים לנעול את הדלתות והאווירה פה חופשית, אז הם באים לכאן שוב ושוב. אי אפשר לחיות ככה. האווירה של הקיבוץ השתנתה לחלוטין. פעם היתה אצלנו אווירה של חופש, אנשים לא היו נועלים את הדלתות בכלל, היום מוכרחים לשים סורגים ואזעקות אחרת אתה לא יכול לדעת איך זה ייגמר. בזמן האחרון נדמה שהגנבים כבר לא מפחדים משום דבר, הם נכנסים ביום ובלילה, אם יש אנשים בבית או אם אין. שיא השיאים היה כשהם גנבו משוטר שגר בקיבוץ את הרכב המשטרתי שלו, עד כדי כך אין בושה".

רכז הביטחון השוטף של מכמורת, חגי בלוגולובסקי, נאלץ להסכים אתו בעניין חוסר הבושה: "הפריצות הקשות ביותר מתרחשות דווקא ביום. בגלל שהגנבים נכנסים לבתים ריקים הם יכולים להישאר זמן רב יחסית, ולקחת מכל הבא ליד. הנזק ברכוש יכול להיות עצום. בלילה הפריצות הן יותר זריזות. באים, לוקחים מפתחות של מכוניות, מחשבים ניידים, פלאפונים ויוצאים".

מפירות ועד נחושת

מה בהתיישבות הכפרית של אזור השרון כל כך קורץ לגנבים? סיבוב בשדות הכותנה, במטעים ובחממות עם הרכב של מנשה חדד, סייר שדות מטעם מועצת עמק חפר, מספק את התשובה: היישובים האלה פשוט פרוצים לכל, השטחים החקלאיים שסובבים אותם מאפשרים לכל אחד לחדור דרכם, להיכנס ולצאת בקלות רבה יחסית. וכשמדובר ביישובים מבוססים כלכלית, הקרובים לקו הירוק, הדבר קורץ שבעתיים.

"אם יגדרו את החלקות", מסביר רכז הביטחון בן עזרא, "אנשים לא יוכלו לצאת לעבד אותם. בנוסף לכך, המרחקים בין הבתים גדולים, לכל אחד יש חצי דונם לפחות, אז הרבה יותר קל לפרוץ. השכנים לא תמיד שומעים את הפריצה. גם העובדה שהיישובים עצמם מרוחקים יחסית זה מזה מקלה על הפורצים. אם יש אירוע בעולש, למשל, קשה להגיע אליו במהירות: אפשר להגיע או בכביש עוקף או בדרך עפר".

"הפורצים מגיעים בדרך כלל עם רכב, מחנים אותו בשדה ויורדים רגלית אל הבתים", מוסיף סייר השדות חדד. "הם מרוקנים את הבית, רצים לרכב ונסים מכאן על עקבותיהם. אחד הדברים הכי קלים לגניבה הם טרקטורים. לפעמים נגנבים כאן ארבעה טרקטורים בשבוע. טרקטורים שנגנבים אנחנו מאתרים לפי הקוליסים (חריצים באדמה) שהם משאירים בשדות. אנחנו לומדים את שיטת הפעולה שלהם, את כיוון הנסיעה, ומבצעים להם מארב בסוף הדרך. גם אם לא תפסנו אותם בפעם הראשונה, בפעם השלישית, אפילו העשירית, בסוף הם נתפסים".

איך הם מגיבים אחרי שאתם תופסים אותם?
"הם בהלם מוחלט. כשהם גונבים הם נמצאים במתח מסוים, אבל אחרי שהם כבר גנבו את הטרקטור הם מעלים אותו למשאית ונוסעים בו בצורה רגועה, בטוחים שהם לא נתפסו. כשאנחנו מחכים להם בדרך הם המומים".

לפי קצין משטרה בכיר במטה הארצי, יישובי המשולש הם המקור העיקרי לפריצות ולגניבות באזור: "הסיבה העיקרית לגניבות היא קרבתם של היישובים לכפרים הערביים באזור טייבה, טול כרם, קלקיליה וג'נין, שמהם יוצאות עשרות כנופיות של עברייני רכוש ומכות בתושבים ללא רחם", הוא אומר. "ליישובי השרון מגיעים גם גנבים מדרום הארץ שבעבר פעלו ביישובים כמו עומר, מיתר, להב ובאר שבע. "מאז בניית גדר ההפרדה, התוספת הגדולה של השוטרים בדרום והקמת יחידות מג"ב גדולות שהתפרסו לאורך קו התפר בדרום הר חברון והרצועה יחד עם חיילי צה"ל, חלה ירידה ניכרת מאוד בעבירות הרכוש, וחלק מעברייני הרכוש עברו לאזור השרון הפרוץ יחסית. הם מצאו ואקום ונכנסו לתוכו".

עם זאת, לדברי בן עזרא "לא מדובר רק בבני מיעוטים. יש גם לא מעט יהודים שמבצעים פריצות וגניבות. לפני מספר שבועות תפסנו, למשל, גנבי דגים מראשון לציון. הם פשוט באו עם רשת וגנבו דגים ממאגרי המים שבאזור".

כן, גם דגים גונבים ביישובי השרון. ולא רק. נגנבים גם מכלי פרי, שעוני מים, חיות משק, ומה לא. "לאחרונה יש מכה קשה של גניבת מתכות", מוסיף בלוגולובסקי דוגמה משלו. "במכמורת נגנבו כבלים של מתח גבוה שגרמו חמש פעמים לניתוקי חשמל ארוכים. היום מחיר הנחושת גבוה, 20 שקל לקילו. הגנבים גונבים את כבלי החשמל, מעבירים אותם לסוחרים ואלה מוכרים אותם בעיקר לטורקיה".

באחרונה הקימה משטרת ישראל תחנת משטרה ייחודית ליישובים הכפריים בקדימה, תחנת שדות, שאמורה לתת מענה מיוחד ליישובי האזור, אך בינתיים לא מצליחה לשנות את התמונה. מבחינת התושבים מדובר בטיפה בים. "המשטרה לא עושה כלום", אומרת י' ממכמורת, "הם באים, לוקחים טביעות אצבעות ולא עושים עם זה שום דבר".

המצוקה של התושבים אינה מקבלת מענה משמעותי מצד אף גורם. "אחרי ניסיון גניבת הרכב שלי פניתי למשטרה", מספרת אורלי קינן. "אמרתי להם אני מוכנה לארגן כאן חבר'ה שיעשו אתכם ביחד מארבים: יש לנו אנשי משטרה, חבר'ה מסיירת מטכ"ל, בואו נרים את הכפפה ביחד. אבל שום דבר לא קרה. פעם אחת אנחנו נדפוק למישהו כדור ברגליים ואז אולי הם יבואו. מה שהולך כאן זאת שערורייה. אם אתם ידועים שיש פה מכת גניבות למה אתם לא עושים משהו?"

"הפתרון המיטבי הוא שליד כל בית בעמק חפר תהיה שמירה של 24 שעות ביממה, אבל זה לא מציאותי", אומר חיים אלטמן, דובר המועצה. "זה לא מצב שיש לו פתרון פשוט, אלא רק פתרון כולל ורב מערכתי. כל אחד צריך לתת את חלקו. מצד אחד, המשטרה צריכה לתגבר כוחות; מצד שני, המועצה צריכה להמשיך להקצות סיירים שיבצעו סיורים ומארבים ולטפח את הקשר עם המתנדבים; ומצד שלישי – התושבים צריכים למגן את עצמם, להקים גדרות ולשים אזעקות".

"אין למשטרת ישראל אינטרס אמיתי לעצור את כל הגניבות הללו", אומר גדי וולף. "כולם מבסוטים מהגניבות הללו: חברות הביטוח משלמות והכל בסדר. פעם נגנב לנו טרקטור מהשדה, והועבר לצד השני של הקו הירוק. כשראו אותו עובר, אף אחד לא ביקש רישיונות, אף אחד לא בדק, זה לא עניין אף אחד. אומרים בסדר, לקחו טרקטור, אז מה? זה לא יפה להגיד, אבל אם היו יותר הרוגים, אז העסק היה משתנה וכל המשאבים וכוח האדם היו עוברים לטפל בתופעה. אבל כמו שזה עכשיו, כנראה שזה לא מפריע לאף אחד".

סייע בהכנת הכתבה: שמעון איפרגן

>> לכל כתבות המגזין