ויקי ג'אן, 31, נמצאת בדרך אל פסגה חדשה בחייה, לאחר שהעפילה לנבחרת "מאסטר שף". באירוע השקת הנבחרת ביום שלישי האחרון היא מחייכת לצלמים, לבושה טיפ-טופ, מוזגת לכתבים מהחריימה שהכינה ומתמוגגת לשמוע שהוא חריף. בזמן שחבריה לנבחרת עושים צעדים ראשונים במינגלינג, ויקי חומקת הצידה ומתקשרת הביתה. על האייפון שלה כיסוי הנושא את דמותם של הוריה, מאושרים ביום חתונתה. מזכרת תמידית לאובדן שלעולם לא ירפה. "כן, אני מתקשרת אליהם כל הזמן, לא שיש עם מי לדבר, הטלפונים סגורים. אבל הם שם, ואני לא יכולה למחוק אותם מהרשימה. הם כאן, עד שהטלפון יישבר", היא אומרת. "הרבה פעמים יוצא לי להתקשר אליהם, וכשאני עוברת ברחוב שבו נמצא הבית שלהם אני תמיד מעיפה מבט, לבדוק אולי אראה את אבא שלי בחוץ. בכל פעם שעוברות מכוניות כמו שהייתה להם, אני ישר קופצת".
ג'אן, הבת הבכורה מתוך שלושה, נולדה בצפת ובגיל 5 עברה עם הוריה לכפר סבא. היא מאותם ברי מזל שנולדו למשפחה מלוכדת, גדלו בבית שמח ונעטפו על ידי הורים שתמיד היוו עבורה רשת ביטחון מנחמת. "אין דבר כזה שלא הייתה מחכה לנו ארוחה חמה כשחזרנו מבית הספר. ההורים תמיד היו שמחים ואהבו לחגוג, ותמיד היו גאים בנו ונתנו לנו כל מה שרצינו", היא אומרת. כמו ילדים אחרים שגדלו במעטפת חמה שכזאת, גם היא הסתובבה כשחרדה עמוקה מנקרת בליבה כל הזמן. "תמיד הייתי מאוד חששנית לגבי ההורים. פחדתי שיקרה להם משהו, שיחלו במחלה נוראית, שאבא שלי, קבלן השיפוצים, ייפול מסולם ויזדקק לאשפוז", היא אומרת. "בכל פעם שהייתה תאונה והייתי שומעת אמבולנס, הייתי מתקשרת אליהם, למרות שידעתי שהם בבית. הייתי מדמיינת אלף ואחת סיטואציות שיכולות לקרות להורים שלי, אבל לא דבר כזה. לא שניים, ולא בבת אחת. וזה אפיל לא שניים, זה ארבעה אנשים שהיו מאוד יקרים לי".
החשש העמוק של ג'אן התממש ב-18 באוגוסט 2011, יום חמישי. הוריה, פלורה ומשה גז, בני 52, נסעו לחופשה עם הדודים שולה (54) ודב (58) קרלינסקי. רגע לפני כן הם עוד קפצו לשחק עם הנכדה, ולמחרת היום יצאו לחופשה באילת. בדרך לחופשה המיוחלת, נהרגו כל הארבעה בהתקפת הירי על האוטובוס בכביש 13 – אחד הפיגועים המתוחכמים שספגה ישראל, אשר גבה את חייהם של שבעה קורבנות בסך הכל. "הבת שלי תמיד הייתה עושה להם פרידות קשות עם 'לא, אל תלכו', ואימא שלי, שהייתה גננת, אמרה לה 'אגם, עכשיו סבא וסבתא הולכים, תיפרדי יפה ותני לנו נשיקה'. התחבקנו ונפרדנו לשלום. לא דמיינתי לרגע שזאת תהיה הפעם האחרונה".
"אמרתי: 'טוב, תארגנו הלוויה'"
את הבשורה על האירוע הקשה קיבלה באמצע היום, בלי הכנה. "קצת אחרי שתים-עשרה בצהריים דודה שלי התקשרה ואמרה שהיה פיגוע בכביש בדרום הנגב, וביקשה שאבדוק אם ההורים שלי הגיעו והכל בסדר", היא מספרת. "אמרתי לה 'איפה זה בכלל? איך זה קשור להורים שלי?', אבל בכל זאת הרמתי טלפון. והם לא עונים. והזמן עובר. בינתיים התחילו להתפרסם ידיעות על עוד תקרית, והבטן התהפכה לי. את מתחילה לאט לאט להבין שיכול להיות שזה קשור אלינו".
את הרגעים שלאחר מכן היא מתקשה לשים על רצף מסודר, מספרת כי בעיקר היו שם הרבה סימני שאלה. "זה היה יום נורא מבולבל, עם כמויות של אנשים בתוך הבית וחוסר ודאות, ואינפורמציה מבלבלת", היא אומרת. "עד היום לא הגיעו ואמרו לי שההורים שלי נרצחו. במהלך כל יום החמישי ההוא היו רק שמועות, ובשתיים בלילה באו לקחת מאיתנו די.אן.איי. הם לא אמרו כלום, אבל בתוך תוכך את יודעת שזה זה. אני הולכת ואומרת 'זה לא שלי, זה לא קורה לי, זה לא יכול להיות' וכל הזמן מתקשרת ולא עונים וזה עוד יותר מחזק את התחושות.
"בשתיים בלילה כבר היו אצלי בבית כתבים, אנשים, דודים, משפחה שכבר הגיעה מהצפון, ואני זוכרת את עצמי מגרשת את כולם ומבקשת להיות לבד. אמרתי לאחים שלי, 'טוב תלכו, תשנו, מחר יש לנו הלוויה'. בשש בבוקר אני פותחת טלוויזיה לצפות בחדשות, ופתאום אני רואה רול כזה עם שמות ההרוגים. ככה ידעתי".
ג'אן חיכתה לדפיקה בדלת, אבל האקט הזה, שכל כך טבוע בהוויה הישראלית רוויית הטרור, מעולם לא הגיע. "כל הזמן חיכיתי שמישהו ידפוק בדלת, דמיינתי איך אני אומרת להם 'אוקיי, הבנתי. תודה. ביי'. אבל זה לא קרה. אחרי שראיתי את השמות בטלוויזיה, צלצלתי לראש עריית כפר סבא שהוא חבר משפחה, והוא ביקש שאכנס את כולם, ובא ואמר לנו, 'כמו שאתם מבינים, לצערנו זה הם'. ואז כבר קמתי ואמרתי 'טוב, תארגנו הלוויה, תארגנו אוהל'".
היא מצאה את עצמה תופסת את עמדת הפיקוד, מנסה לנהל את היום הקשה מבלי לעצור לרגע לשאוף אוויר. "ישר הפכתי להיות פרקטית, האחראית בשטח, מהר מאוד הייתי צריכה להתעסק בכל כך הרבה דברים מסביב ולא בידיעה, במה שקרה, בגודל האובדן", היא מספרת. "צריך לבחור מצבה, לקבוע איך הם נקברים, באיזה סדר, מי הולך לזהות אותם. התקשרתי לאימא שלי, רק שתענה לי, רק שתגיד לי מה לעשות ואיפה היא רוצה להיקבר. אבל הייתי צריכה לקבל את ההחלטות האלה לבד".
שלושה חודשים אחרי הפיגוע כרעה ג'אן ללדת. "נורא פחדתי מהלידה הזאת, פחדתי שאחרי שאלד אני אבין מה קרה, שאולי אני חזקה רק בשביל לשרוד את ההריון הזה כמו שצריך. אבל בסופו של דבר, הייתה לי לידה מדהימה. הרגשתי אותם נושאים אותי, עוזרים לי בטירוף. אני זוכרת שבדרך לבית החולים כל הזמן צעקתי 'תעזרו לי. תעזרו לי'. וממש הרגשתי נוכחות של מישהו איתי. זה היה מטורף, הבנתי כמה כוח יש לכוח עליון. כששמו את התינוקת עלי זאת הייתה ממש התפרצות של בכי, סוג של 'זהו, מותר להתפרק'".
מלבד שני ילדיה הביולוגיים, מיד אחרי האסון אימצה ג'אן לחיקה גם את שני ילדיהם הבוגרים של שולה ודב, שמתגוררים לצדה עד היום בנוה ימין. "למזלי אני גרה במושב, בקומפלקס שלכל אחד בו יש יחידת דיור, כך שהם לא גרים פיזית בתוך הבית, אבל הם גרים אצלי. כשאת פותחת את הדלת ואת רואה את כלי הרכב שלהם, אז את שקטה ואת יודעת שהוא חזר מהלימודים והוא אכל. ברור לי שאני לא תחליף, אני לא אהיה אימא שלהם אף פעם, וגם לא מתיימרת להיות. אבל אני כן רוצה לספק להם את הדמות הזאת שהם יכולים לפנות אליה. ברע, בשמחה, בארוחה חמה, בכל דבר".
אני אומרת לבת שלי: "אמא מתגעגעת"
היום שבו אנחנו נפגשות הוא יום מעורב עבור ג'אן. מצד אחד, היא חוגגת את כניסתה לנבחרת "מאסטר שף", ומצד שני זהו גם התאריך שבו חל יום ההולדת של אמה. בזמן הראיון, מצלצל אחיה הצעיר ושואל "אז את ואני נתחלק חצי חצי במתנה לאימא?". ההומור הזה, היא מסבירה, הוא משהו שעוזר להם להתמודד, פשוט כי אין דרך אחרת. "את לומדת שהעצב נכנס בשמחות והשמחות נכנסות בעצב, ואפשר לחיות עם שניהם יחד", היא אומרת. "גדלתי בבית עם אימא יתומה שאיבדה את אביה בגיל צעיר, אבל לא הרגשנו את זה, ההורים שלי חיו ושמחו ובילו ונהנו והתקדמו בעסקיהם. הכל נעשה בשמחה גדולה. אז אני אומרת לעצמי 'אם אימא שלך עשתה את זה, אין סיבה שאת לא'. זה סוג של מנטרה, אבל ברור לי שזה קשה, שזה כואב, ושזה לא יעבור. זו לא מחלה שאפשר להירפא ממנה, זה משהו שצריך לחיות איתו ולשלב אותו בחיים".
איך עושים את זה?
"הכל נורא מעורב. מצד אחד את רוצה להיות בחדר ולבכות ולשאול למה ואיך זה קרה לי ולצעוק 'אני רוצה שתחזרי ואני רוצה לחגוג לך יומולדת'. ומצד שני יש לי ילדים בבית, ואני צריכה להיות שמחה, לשים את המסכה ולהתנהג כרגיל. חשוב לי שהבנות שלי לא יגדלו בבית דיכאוני. יש מצבים שהבת שלי רואה אותי מזילה דמעה ואני יכולה להגיד לה 'אימא מתגעגעת', כי אני רוצה שהיא תדע שמותר להוציא, אחרת גם היא תהפוך להיות ילדה עצורה. אני לא אמציא לה תירוץ אלא אגיד לה את האמת: 'אני בוכה כי נזכרתי בסבא'".
יש הקלה לפעמים?
"לא, כי אני חושבת שהתמודדות עם מוות של אדם יקר לך, שהיה 24 שעות חלק מהיום שלך, זה לא משהו שיכול להעלם. את לא יכולה למצוא חברה שתמלא את התפקיד הזה, אין ממלא מקום. אימא יש רק אחת ואבא יש רק אחד ולא משנה כמה טובים או כמה חרא הם היו, זה אימא ואבא שלך – וכשהם אינם אין אף אחד שיכול לבוא ולהגיד 'אל תדאגי אני כאן'. זה לא אותו דבר".
כל הזמן הכחשה וקבלה
ג'אן צלחה את המבחן האחרון לפני הכניסה לנבחרת "מאסטר שף", ועשתה זאת בזכות הקציצות של אימא שלה, אותן בישלה במשימת הגעגוע. היא ידעה שלעיתים ב"מאסטר שף" מקבל הסיפור האישי של המתמודדים משקל לא פחות כבד מכישרון הבישול שלהם, והתלבטה ארוכות אם לשתף את השופטים בטרגדיה האישית שלה. "היה לי חשש שהסיפור יתעלה על האוכל, אבל אני חושבת שלכל אדם יש סיפור כזה או אחר, טרגי פחות או טרגי יותר, ובאמת שאין לי לאן לברוח, זה חלק מהזהות שלי היום", היא אומרת. "זה יכול להיראות לאנשים כאילו 'היא עברה בגלל הסיפור או מרחמים', אבל במקרה כזה זה יכול לעבוד לתכנית-שתיים, לא לכל אורך הדרך. פה האוכל מדבר. זה המבחן שקובע".
עד עכשיו הדמעות שזלגו מעיני השופטים הקפריזיים לא היו בגללה, והיא מאוד מקווה שתצליח להימנע מלמשוך תשומת לב מיוחדת בזכות סיפורה האישי, ולתת למנות לסלול לה את הדרך לגמר. "כשאנשים שומעים את הסיפור שלי ובוכים, אני מחייכת. אני מבינה שמהצד זה נשמע מזעזע, אבל חשוב לזכור שאני בן אדם שעבר טראומה והמשיך קדימה", היא אומרת. "קורה לי שאני שומעת סיפורים של אחרים ומזדעזעת ורוצה לרחם עליהם, אבל אני לא אומרת 'מסכנים', כי אני לא מסכנה. לא אוהבת את הרחמים האלה, זה לא עושה לי טוב. אני מבינה שלא פשוט לשופטים להתמודד עם זה שאני מגישה להם אוכל של אימא שלי, שקרה לה מה שקרה לה, אבל באופן כללי קשה לשפוט אוכל של בית".
את יום הצילומים שבסיומו היא נכנסה לנבחרת, סיימה ג'אן בביתה שבמושב נוה ימין. היא פתחה את הדלת, הביטה בתמונות הרבות של הוריה שמעטרות את כל קירות הבית, ואיבדה את האוויר לרגע. "התחשק לי להרים טלפון לאימא ואבא ולספר להם. נורא שמחתי, אבל זה לא שלם. ברור לי שלא משנה מה אני אעשה, זה אף פעם לא היה שלם. אני עושה דברים, אני חיה, אבל על סוג של אוטומט. נולדה לי ילדה אז כיף לי וזה חדש ומביא אושר, אבל לא שלם. התקבלתי לנבחרת, וזו חוויה, אבל אין לך את מי לשתף, אין לך את ההורים שיעמדו מאחורייך ויהיו גאים בך".
בזמן הצילומים, גילתה שהיא שוב בהריון. "למזלי אני לא סובלת מריחות או בחילות, אז ההריון לא השפיע על הבישול שלי בתחרות", היא מחייכת. "בכלל, כשיש ילדה קטנה בבית שוכחים שאת בהריון. ילדים זה שמחה, אבל גם הדרך לאשפוז יום בשלוותה מתקצרת נורא".
במקביל היא גם מסיימת תואר ראשון במדעי הרוח ובקרימינולוגיה ומנצחת על עסק שהקימה למתנות מקוריות לתינוקות. את הנחמה הרגעית בתוך השגרה המורכבת והעמוסה היא מוצאת כשהיא מבשלת. "המתכונים שלי, האהבה לאוכל, היד שמפזרת את התבלינים, זה הכל מאימא שלי", היא אומרת. "אני נורא רוצה לפתוח מסעדת פועלים עם המאכלים שלה, זאת תהיה סוג של הנצחה שלה. האובדן הזה זה משהו שלא אחרי שנה ולא אחרי עשר שנים אצליח להבין את הגודל שלו, את העוצמה, את מה שזה עשה לי. זו לא התמודדות שתיגמר. זה משהו יומיומי. זה לקום בבוקר ולקבל הבזקים כאלה 'את בלי אימא ואבא', וזה לשכוח את זה לרגע ופתאום עוד הבזק, ועוד סיטואציה. זה כל הזמן הכחשה וקבלה, ולנסות להתמודד עם משהו שאי אפשר להתמודד אתו. אני חיה אותם ואת הזכרון שלהם כל יום. זה לא משהו שאתה יכול להכין את עצמך ולומר 'אם אימא שלי תמות, אני אלמד להיות אישה חזקה'. למזלי גיליתי שיש בי את הכוחות האלה, זה משהו שכנראה קיבלתי ממנה".