ב-16 בספטמבר 2011 התייצבה גלינה וויט, צעירה מהקריות, בתחנת משטרת חיפה והגישה תלונה. על פי התלונה, בחור בשם ויטלי כלא אותה בחדר במלון במשך שלושה ימים, ובמהלכם אנס אותה לא פחות מעשר פעמים. רק בתום שלושה ימים מסויטים, בזמן שישן, הצליחה לגנוב את המפתחות ולהימלט מדירתו. ויטלי נעצר באותו יום ונחקר. לאחר שני לילות במעצר, שבה גלינה לאותה התחנה, הפעם עם וידוי: "שיקרתי".
גלינה, שהיתה נשואה למישהו אחר, סיפרה שהיא וויטלי ניהלו רומן. היא בילתה איתו מרצונה במשך שלושה ימים עד שהבילוי הסתיים בריב. "הייתי עצבנית ופגועה ממנו, הוא פשוט זרק אותי לרחוב באמצע הלילה", הסבירה אז לחוקר המשטרה, "כעסתי שהוא התנהג אליי בצורה משפילה". בעקבות הודאתה במשטרה נפתחה חקירה נגד וויט. היא הורשעה בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, ובקרוב יחל שלב הטיעונים לעונש בעניינה. עורכת דינה, רגינה קוזניץ' מהסנגוריה הציבורית, הסבירה ש"זה היה רגע של שיבוש דעת שבו רגשותיה הציפו אותה אחרי שנפגעה מהיחס של אותו בחור. מאז היא הביעה חרטה והחלה לעבור הליך שיקומי".
מיתוס שני האחוזים
בכל פעם שמתפוצצת פרשה גדולה של הטרדה מינית, ניצול או אונס, נשמעים גם קולות שמתעקשים שמדובר שוב במקרה כמו של גלינה. נשים ידועות שעברו תקיפה מינית, כמו אורלי רביבו (שנחשפה כא' מבית הנשיא בפרשת קצב) ומאי פאטל (המתלוננת נגד לירן חג'בי) סבלו מנסיונות חוזרים להציג אותן כשקרניות, שהחליטו לטפול טענות שווא על גברים כדי לנקום או להשיג משהו. סקר שערכנו בשיתוף מכון המחקר פאנלס (ראו בהמשך) מצביע על כך שחלק מהציבור עדיין מאמין שיכול להיות שאלו היו תלונות שווא. האם באמת קיימת תופעה של תלונות שווא, שמאפשרת בעיקר לנשים לנצל את כוחן? או שזו דווקא תופעה זניחה, כזאת שעצם ההתייחסות אליה מיותרת ועלולה להזיק?
הנתון המצוטט ביותר, זה שמתייחסים אליו בארגוני הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ובקבוצות פמיניסטיות רבות, מדבר על מספר זעיר של תלונות שווא: שני אחוזים מכלל התלונות על עבירות מין. לעתים קרובות מופיעים נתונים דומים, שנעים בין אחוז וחצי לשלושה אחוז. המספרים האלה חוזרים שוב ושוב בכתבות רבות, בפאנלים ובדיונים, אבל לא הצלחנו למצוא מקור רשמי או מסמך שממנו הוא לקוח. מנכ"לית ארגוני הסיוע, אורית סוליציאנו, וכמוה גם משטרת ישראל, מודים שאין נתונים חד משמעיים לגבי תלונות שווא במקרים של עבירות מין. "הנתונים של אחוז וחצי עד שלושה אחוזים הם הנתונים המוכרים כיום בקרב הקהילה המשפטית בעניין תלונות שווא באופן כללי, בכלל העבירות", מסבירה סוליציאנו. "זה מספר תלונות השווא על כלל העבירות, וההנחה שאין הבדל בעניין הזה".
האם ההנחה הזו נכונה? ביקשנו ממשטרת ישראל לבדוק כמה תיקים נפתחים מדי שנה בגין עבירה פלילית של מסירת ידיעת כזב על עבירות מין, אבל הם לא הצליחו לספק נתונים כאלה. במשרד המשפטים כן מסרו נתונים כאלה השנה, בעקבות פנייתה של היועצת המשפטית של ארגון "אחת מתוך אחת", אבל גם אלה, שוב, נתונים שנוגעים למסירת ידיעת כזב בכלל העבירות, ולא רק עבירות מין. עם זאת, אם נסתכל רק על כתבי אישום שהוגשו נגד נשים, נוכל לקבל מושג על המספרים האמיתיים, והם, כנראה, נמוכים מאוד: בין השנים 2012-2014 הוגשו כתבי אישום בגין מסירת ידיעה כוזבת נגד 182 אנשים, תשע מתוכם בלבד היו נשים. מנגד, מנתונים שהעבירו בפרקליטות לידי עורכת דינה של גלינה במסגרת המשפט עולים מספרים אחרים, אבל גם כאן הם נמוכים למדי. לפי נתונים אלה רק ב-2013 הוגשו 19 כתבי אישום נגד נשים בגין ידיעה כוזבת של מתלוננת נגד בן זוגה, וב-2012 הוגשו 15 כתבי אישום דומים (יש לציין שייתכן שמדובר בכפילויות ושכמה כתבי אישום שונים הוגשו נגד אותה אישה). ב-2011 הוגשו 22 כתבי אישום שכאלה. כמו כן, צוין כי 37 מהתיקים בהם הוגש כתב אישום בגין ידיעה כוזבת בשנים 2011-2013 עסקו בעבירות מין ובאלימות במשפחה.
"כדי להגיש תלונה כזאת את צריכה להיות נורא מתוחכמת"
זה נושא נפיץ ורגיש ביותר: האשמת אישה בתלונת שווא, או אפילו האמירה שקיימת תופעה כזו נחשבת, לעתים, לצינית, מונעת משנאת נשים, מפחד או ממיתוסים שוביניסטים על נשים נקמניות, סחטניות ותאבות בצע, שמנצלות את החוק לטובתן. לדעתן של פעילות רבות לזכויות נשים, עצם העלאת הנושא של תלונות שווא לכותרות נגוע בשוביניזם: מדוע דווקא תלונות שווא של נשים על עבירות מין, ולא דיווחים שקריים על גניבות לצרכי ביטוח? למה אנחנו עוסקים דווקא באונס ולא בעבירות רכוש? ולמה שאישה בכלל תתנדב לעבור את התהליך הנוראי של חקירה על אונס? התשובה נוגעת לאופיין הרגיש ויוצא הדופן של עבירות מין.
תיקים של הטרדה ופגיעה מינית מתאפיינים לעתים קרובות בהעדר ראיות: מילה שלו מול מילה שלה. שבעים אחוז מתיקי עבירות המין נסגרים בגלל חוסר ראיות. זה מה שעושה את החקירות האלה סבוכות וקשות כל כך, וזה גם מה שמאפשר לטעון על הקלות שבה ניתן להכניס גבר חף מפשע למעצר. במקרה כזה, שבו אין ראיות כלל ובין העדויות של שני הצדדים יש פער עצום, מחליטים במשטרה או בפרקליטות שגם אם המתלוננת מדברת אמת, אין סיכוי להגיע להרשעה - וסוגרים את התיק. שווה להתעכב על הנושא הזה: העובדה שהתיק נסגר לא אומרת שהמתלוננת שיקרה. זה לא אומר שזו היתה תלונת שווא. היא גם לא אומרת ההפך; כל מה שהיא אומרת זה שהעריכו שלא ניתן להגיע להכרעה. ואם לא היה משפט, אי אפשר לקבוע מי אשם.
העניין מסתבך עוד יותר: כשסוגרים תיק צריך לתת לכך אחת משתי סיבות - לרוב זה נעשה מחוסר ראיות, אבל לעתים התיק גם נסגר מחוסר אשמה. "ברגע שתיק נסגר, מכל סיבה שהיא, קל לנאשמים לטעון שהתלונה נגדם הייתה תלונת שווא", אומרת מנכ"לית איגודי הסיוע סוליציאנו. היא מזכירה מקרים כמו של יואב אבן, לירן חג'בי ואחרים, שהכריזו שהתלונה נגדם היתה תלונת שווא – עובדה, התיק נסגר. "אבל זו לא המשמעות. יש מקרים שבהם המתלוננת פשוט לא הצליחה לשכנע את בית המשפט 'מעבר לכל ספק סביר'".
סוליציאנו מדגישה שהגשת תלונת שווא במטרה לנקום או לסחוט יכולה להיות עניין מסובך גם עבור המתלוננת. "תלונת שווא היא תלונה שבה מישהי שיקרה והמציאה", מדגישה סוליציאנו. "היא אמרה שאדם אנס אותה, אבל בפועל האדם לא עשה כלום. כדי להגיש תלונה כזאת את צריכה להיות נורא מתוחכמת ולדעת לעבור חקירות ועימותים לא פשוטים".
אז מה מקור הבלבול? למה תיקים רבים כל כך נסגרים, בלי שנוכל לדעת אי פעם מי צדק? סוליציאנו מסבירה כי "אין אדם אחד שלא מגנה אלימות מינית, אלא שרוב האנשים, כשהם שמדברים על עבירות מין – חושבים על אדם כמו בני סלע שקופץ מהשיחים. הבעיה היא ש-90 אחוז מעבירות המין הן לא בני סלע. לרוב מדובר במקרים בהם היה קשר אינטימי או מיני בין גבר לאישה. האישה אומרת שהייתה פגיעה, בעוד הגבר אומר שהדבר נעשה מרצון. בנוסף, הציבור יגנה עבירות מין באופן כללי, אבל באופן ספציפי כשידעו שזה נשיא המדינה, ראש עיר או עיתונאי מפורסם – יהיה הרבה יותר קשה לעכל את זה שמדובר באיש שאנחנו אוהבים ומכירים. ואז נוח לטעון שמדובר בתלונת שווא".
44.3% מאמינים שנשים מגישות תלונות שווא
העובדות שסוליציאנו מציגה והנתונים שנמסרו מהפרקליטות מציירים ביחד תמונה די ברורה: יש תלונות שווא, אבל ככל שניתן לדעת, הן מועטות מאוד. למרות זאת, נדמה שהמידע לא מחלחל, ואנשים רבים מאמינים שהמציאות אחרת לגמרי - שתלונות שווא הן מכת מדינה. לפי הסקר שערכנו, 44.3% מהציבור מאמינים שנשים מגישות תלונות שווא מדי פעם או יותר – האוכלוסיה שמשוכנעת בקיומן יותר מכל קבוצה אחרת, אגב, היא של גברים מעל גיל 40.
לא מדובר רק בחברי ארגוני גברים, כמו "הארגון לתמיכה וייעוץ לנפגעי עלילה מינית". קחו למשל את הוועדה שעוסקת בתלונות שווא וניכור הורי בלשכת עורכי הדין מחוז תל אביב והמרכז. לדעתה של יו"ר הועדה, עו"ד פנינה יחזקאל-כחלון, לא רק תיקים שנסגרים מחוסר אשמה הם בעלי פוטנציאל להיות מקרים של תלונות שווא. בין כ-70 האחוזים של תיקי עבירות מין שסיבת סגירתם היא מהיעדר ראיות, מסתתרות, להערכתה, תלונות שווא רבות. "כל עוד אדם לא זוכה זיכוי מוחלט בבית המשפט או שהתלונה נסגרה בהיעדר אשמה – הוועדה שלנו לא תיגע במקרה שלו", היא אומרת. "ולמרות זאת, צריך להבין שההגדרה של 'חוסר ראיות' זאת ברירת המחדל הראשונית גם אם הוכח חוסר אשמה", היא מביאה כדוגמה מקרה של לקוח שהלך להגיש תלונה במשטרה על גניבת רכבו והמתין בתחנה מהשעה תשע בבוקר. "בעודו יושב בתחנה – הוא נעצר לאחר שגרושתו טענה שהכה אתה בשעה 10 בבוקר. למרות האליבי הברור כל כך, התיק נסגר מחוסר ראיות".
לדבריה, הנתונים לגבי כתבי אישום שמוגשים בגין מסירת ידיעות כזב והמקרים עליהם אנו שומעים בתקשורת של תלונות שכאלה, הם קצה הקרחון של המצב בפועל. "הטקטיקה של הגשת תלונת כזב היא טקטיקה מעולה וגם לי כעורכת דין לפעמים מה זה בא לי להגיש תלונה כזאת ולשלוח אדם אוטומטית להירגע יום-יומיים בכלא, אבל אני לא עושה את זה כי אני מאמינה שבסוף זה יחזור אלי כאישה וכחלק מהחברה הזאת. הבעיה היא שעל המקרים האלה לא תשמעי. אנשים שיוצאים לאור הם רק אלה שהחליטו לנהל מלחמת חורמה על שמם הטוב ומלחמה כזאת עולה הרבה מאוד כסף. אם התיק נגד חשוד נסגר בהיעדר ראיות או בשל חוסר עניין לציבור והוא מעוניין לנהל מאבק על חפותו - הוא יצטרך קודם כל להוכיח שהוא לא אשם ולערער לצורך סגירת התיק מחוסר אשמה. שכר הטרחה לעורך דין וההוצאות לצורך הגשת ערר כזה מתחילים מ-15 אלף שקל. רק אחרי שהצלחת להוכיח את חוסר האשמה, אם הצלחת, צריך להתחיל בהגשת התביעות – תביעת לשון הרע ותביעת פיצויים. כל זה כרוך בתשלום שכר טרחה ואגרות שלהרבה אנשים אין כסף לשלם".
גם ד"ר פיני יחזקאלי מדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר. יחזקאלי היה ניצב משנה במשטרת ישראל שיצא לגמלאות לפני כארבע שנים, וכיהן בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות במכללה לביטחון לאומי. "להערכתי, בתחנות משטרה שאינן מקדישות תשומת לב מספקת לנושא תלונות השווא – תלונות שכאלה יכולות להגיע גם לחמישים אחוז", הוא אומר. "כי ברגע שידוע שבתחנה מסוימת מקבלים כל תלונה – יש מספיק עורכי דין שישלחו את הלקוחות שלהם להגיש אותה".
כדי לקבל מושג טוב יותר על מימדי התופעה, הלכנו לאנשים שנמצאים בשטח, אלא שרואים וחוקרים יום-יום נפגעות עבירות מין ויודעים מצוין איך המערכת עובדת. פרקליטה בכירה שדיברנו איתה סיפרה על מקרה אחד שבו מתלוננת הועמדה לדין ונגזר עליה עונש מאסר על תנאי, לאחר שהתלוננה שמנהל הבנק שלה אנס אותה כדי לסחוט ממנו כסף. "זה מקרה מהבודדים שאני זוכרת", מוסיפה מיד הפרקליטה.
"מספר המקרים שבהם נשים שיקרו בתיקי אונס היה מזערי", אומר גם א', קצין משטרה. "25 שנה אני בתחום החקירות ואני זוכר בקושי מקרה אחד שבו שופט בית משפט הורה לנו לפתוח בחקירה נגד אישה שהעלילה על גבר שאנס אותה, לאחר שהוא גילה שלאורך כל הדרך, בחקירת המשטרה ובעדותה בבית המשפט, היא שיקרה במצח נחושה".
מדיניות הפרקליטות: לא להגיש כתבי אישום
גבי הולדר, בעליה של חברת "הולדר חיווט", סיים רק בשנים האחרונות שורה של מאבקים משפטיים. עובדת שהתפטרה וביקשה פיצויים הגישה נגדו תביעה בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית ובעקבותיה נמשך משפט בן ארבע שנים. בתומו, נמצא כי הולדר איננו אשם, וכי המתלוננת שיקרה והפריזה בחלק מטענותיה. "היא הגיעה יום אחד לעבודה ואמרה לי שהיא רוצה לעזוב, אבל היא גם רוצה פיצויים מוגדלים. ביקשתי שתיתן התראה של 30 יום מראש וחפיפה ואז נדבר, אבל היא איימה: 'אם לא תתן לי בטוב, תתן לי ברע'. באותו הזמן צחקתי. שאלתי: 'מה את מתכוונת לעשות? להרביץ לי?'. אבל אחרי סוף השבוע היא כבר הגיעה לעבודה, טענה שהטרדתי אותה. באותם רגעים לא הבנתי עד הסוף במה זה כרוך: היא טענה שיש לי תמונות של נשים ערומות במשרד ושצבטתי אותה בטוסיק. במשך שנים הגעתי לבית המשפט ועשו ממני אפס. בדיעבד אחרי הזיכוי גיליתי שגם הבן שלי קרא באינטרנט על המשפט וידע ודאג כל הזמן הזה".
לאחר שזוכה הולדר הגיש תביעה אזרחית נגד המתלוננת, ונפסקו לטובתו פיצויים של כ-60 אלף שקלים. אך כשהגיש תלונה במשטרה נגדה – נדחה בטענת חוסר עניין לציבור. כיום, הוא מקפיד לרשת את כל המפעל שלו במצלמות אבטחה הכוללות סאונד ולתייק את כל החומרים, "למקרה הצורך".
מקרים כאלה, על פי כל הנתונים שאספנו, הם נדירים מאוד, ועדיין, כשהם קורים, הם מסתיימים לרוב ללא הרשעה. כל המרואיינים שלנו נגעו בנקודה מהותית מאוד, שמסבירה במידה רבה את הערפל והדיסאינפורמציה סביב נושא תלונות השווא בישראל: הגשת תלונת שווא היא כמובן עבירה פלילית, שדינה עד חמש שנות מאסר. אלא שבפועל, נדיר שיוגש כתב אישום ונדיר עוד יותר שתהיה הרשעה. הסיבה שאין מידע רשמי, מגובש וברור לגבי תלונות השווא, כזה שיכול לשים קץ לטענה כי נשים מעלילות והורסות חיים, היא המדיניות של הפרקליטות במקרה של חשד לתלונת שווא.
הטיפול הרגיש שמצריך הטיפול בתלונות על עברות מין הוליד תוספת להנחיה 2.5, שניסחה בתחילת שנות האלפיים פרקליטת המדינה עדנה ארבל. התוספת אומרת במפורש כי במקרה שבהם מתלונן על עבירת מין או אלימות חזר בו מעדותו, "יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע, ככלל, מהעמדת הקורבן לדין". ההנחיה מדגישה כי "רק במקרים נדירים ביותר יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד". אותה תקנה תורגמה גם להוראה משטרתית (30.300.226) המסבירה לחוקרים כיצד עליהם לנהוג בפועל.
כך קרה, למשל, במקרה של חיים יאנוס, לשעבר מזכיר מועצת פועלי טבריה. לפני כשני עשורים הגישו נגדו שלוש נשים תלונות לפיהן הטריד אותן מינית וביצע בהן מעשים מגונים. לאחר הגשת כתב אישום נגדו הוא זוכה, ובית המשפט קבע ש"המתלוננות אכן חברו יחדיו על מנת לפעול להדחתו של הנאשם, לאחר שסברו כי הוא עומד מאחורי פיטוריהן", וכי הן העידו עדויות שקר. הפרקליטות ערערה לבית המשפט המחוזי, אך הערעור נדחה. יאנוס מבקש להעמיד לדין את המתלוננות, אך לא מוגש נגדן כתב אישום. גם העתירה שהגיש על מנת לחשוף את שמות המתלוננות נדחתה.
"כשאזרח מן השורה מתלונן שגנבו את מכוניתו ואחרי כמה ימים מתברר לנו שהוא ביים את הגניבה כדי לקבל כספי ביטוח, יוגש נגדו כתב אישום", אומר קצין המשטרה. "לעומת זאת כשאישה מגישה תלונה נגד גבר שאנס אותה ולאחר מכן היא חזרה בה מתלונתה וטענה שבדתה אותה, אנחנו חוקרים אותה שוב באזהרה, מעבירים את התיק לפרקליטות, לרוב עם המלצה להגיש כתב אישום, אבל שם זה נתקע. בפרקליטות מעדיפים לסגור את התיקים, אלא אם כן מדובר בתיק בעל עניין לציבור או שהאדם בו הוא דמות מוכרת".
חשוב להבהיר מה הרציונל מאחורי ההנחיה: עבירות מין אינן דומות לשום עבירה אחרת. רבות מהן, בעיקר כאלה העוסקות בעבירות מין במשפחה, כרוכות בבושה והכחשה מצד הנפגעת ולרוב גם מצד החברה. למעשה, נתוני איגוד נפגעי הסיוע מצביע על כך שרק כ-15 אחוזים מתוך הנפגעות מגישות תלונה, בשל המחיר הנפשי שכרוך במאבק המשפטי. אישה שמגישה תלונה על עבירת מין לוקחת סיכון גדול: ייתכן שהפוגע בה לא יורשע, והיא, לעומת זאת, תעבור חקירות קשות וטראומטיות ותסתכן בפגיעה בשמה הטוב. אם לניהול הסיכונים הזה תתווסף גם האפשרות שהיא תיחקר ותואשם במסירת ידיעת כזב – נשים מעטות מאוד יעזו אפילו לנסות.
ד"ר יחזקאלי, ניצב משנה בגמלאות כאמור, מתנגד לסעיף. "זו מדיניות בעייתית כי היא מאפשרת לשוליים לגדול. אכיפה יוצרת הרתעה מול אותן מתלוננות ומתלוננים ובעיקר מול עורכי דין ששולחים אותם. אני כמפקד תחנה ידעתי בדיוק מי עורך הדין של המתלוננת ומה הוא אמר לה להגיד, אבל קשה מאוד לזהות תלונת שווא בוודאות ואם תלך לפרויקט נגד נשים מתלוננות, אתה יודע איך זה ייתפס. בגלל החשש הזה ובגלל החשש מחוסר נכונות של נשים להתלונן המשטרה עושה כסת"ח, ואם אין לך מאה אחוז ודאות שמדובר בתלונת שווא לא תתעסק בזה, אם האישה אומרת 'שיקרתי' ויש דבר מה נוסף שתומך בדברים - רק אז יש סיכוי להגיש כתב אישום וגם אז תלוי בנסיבות. בשורה התחתונה מדיחים מפקדים על אלימות במשפחה. אף אחד לא איבד את עבודתו כי לאיזשהו בעל נהרסו החיים" (מהשופטת בדימוס עדנה ארבל נמסר בתגובה: "לא אוכל להתייחס להנחיה שעשויה להימצא בדיון בבית המשפט או בין צדדים. ההנחיה אמורה לדבר בעד עצמה").
נשים לרוב לא משקרות
התוספת להנחיה 2.5 שינתה באופן דרמטי את היחס לנפגעות תקיפה מינית גם במשטרה. שוטרים שדיברנו איתם מספרים כי הם מיישמים את ההנחיה הלכה למעשה. "בעבר, היחס שלנו כלפי גברים ונשים שמסרו הודאות כוזבות היה שווה. כלומר, אם אישה מסרה הודאה כוזבת בתיק אונס, במרבית המקרים היא הועמדה לדין. נכון שפה ושם היו חריקות, כלומר חוקרים שחקרו נשים שהתלוננו על אונס, שאלו שאלות לעיתים לא נעימות, פולשניות ואינטימיות למדי, שייתכן ולא היו צריכות להישאל", הסביר קצין המשטרה הבכיר. "אחרי ההנחיה, כלומר משנת 2003 והלאה, החוקרים עברו השתלמויות בעניין, נוספו חוקרות רבות בתחום, ויש יותר רגישות בכל הנוגע לחקירת תלונות אונס שנשים מגישות". א' אומר שהוא לא זוכר מקרים שבהם הוגשו כתבי אישום על עדות שקר בתיקי אונס. "נשים לרוב לא משקרות ואני אומר את זה מניסיון של המון שנים בתחום. אני מעריך את כמות הנשים ששיקרו בתיקי אונס שבהם אני נתקלתי במהלך השנים בלא יותר מעשרה מקרים. אבל גם התיקים שנפתחו נגד אותם נשים בגין עבירה של מסירת הודאות כוזבות נסגרו על ידי הפרקליטות. הם מעדיפים לסגור את התיקים נגדן, ושהמתלוננים יגישו נגדן תביעות אזרחיות".
הפרקליטה הבכירה שדיברנו איתה אישרה את הדברים: "הנטייה היא שלא להגיש כתב אישום נגד אישה שמסרה הודאה כוזבת", היא אומרת. "זאת מתוך הנחה שייתכן מאוד והיא פירשה דברים בצורה אחרת או שדבריה נאמרו תוך סערת רגשות".
אז מה התשובה לשאלה ששאלנו בתחילת הכתבה? האם התוספת להנחיה הפכה לחרב פיפיות? האם התרחיש הזה, של אישה שנכנסת לתחנה, מגישה תלונה שקרית כנקמה וחוככת ידיה בסיפוק אפשרי? התשובה היא כן ולא – כן, זה ככל הנראה אפשרי, אבל לא – זה כמעט אף פעם לא קורה. הנתון של שני אחוז תלונות שווא כנראה מבוסס רק על הערכות גסות, אבל נראה שההערכות האלה קרובות מאוד למציאות. יכול להיות שכדי לסתום את הגולל סופית, או לפחות להפחית את התפוצה של המיתוס שאומר שיש "מכת מדינה" של תלונות שווא, יש צורך בנתונים בהירים, רשמיים ומדויקים, שיוכיחו סופית שהטענה הזאת לא מתיישבת עם המציאות.
תגובת משטרת ישראל
"משטרת ישראל רואה בחומרה שימוש לא ראוי ברשויות והסטת משאבים לטיפול בתלונות שווא ועל כן יחידות המשטרה מונחות כי במקום בו קיימות ראיות לכך שהוגשה תלונת שווא ללא קשר לנושא התלונה ולמין החשוד, יש לפתוח בחקירה בגין הודעה כוזבת. יחד עם זאת, אין בסגירת תיק כנגד חשוד/ה כדי להעיד על כך שהתלונה הייתה תלונת שווא, אלא שמתקיימים מכלול שיקולים ונסיבות הנוגעים להליך הפלילי. נדרשות ראיות נוספות שיצדיקו פתיחה בחקירה בגין תלונת שווא".
תגובת הפרקליטות
הפרקליטות נוהגת בגישה זהירה בניהול הליך פלילי נגד מתלונן בעבירות מין או אלימות שחזר בו מהתלונה או מהעדות, הן בשל מאפייני העבירות הייחודיים וההשלכות על נפגע העבירה, והן לנוכח ההערכה כי מספר הקורבנות בעבירות אלה גדול בהרבה ממספר התלונות המוגשות בפועל. גישה בלתי זהירה עלולה ליצור אפקט מצנן ולהרתיע מפני הגשת תלונות אמת מוצדקות.
עוד יצוין כי לאור המאפיינים המיוחדים של תלונות בגין אלימות או עבירות מין, לכשמתלונן חוזר בו מתלונתו, הפרקליטות נדרשת לבחון ברגישות האם התלונה המקורית היא עדות האמת והחזרה ממנה היא מחמת חשש מפני הנאשם/החשוד, מהיעדר כוח נפשי להעיד או מסיבות שונות של לחץ על הקורבן ואחרות. חשוב להדגיש כי ישנה אכיפה וחקירת עבירות עדות שקר, שבועת שקר וידיעות כוזבות, וכן במקרים המתאימים מוגשים כתבי אישום בעבירות אלה.
הסקר נערך על ידי מכון פאנלס בתאריכים 17-18 באוגוסט 2015, בקרב 405 משיבים בגיל 18 ומעלה המהווים מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודים בישראל; טעות הדגימה היא 4.9%.