יום שני, שעת צהריים, ובכיכר העצמאות של נתניה מתנוסס דגל צרפת. קבוצת צעירים מפריז צוחקת בקול גדול, נהנית מהשמש, וממאפיית "בריוש" הסמוכה עולה ריח של חו"ל. אבל תלמידי כיתה ו' שיושבים ליד המזרקה לא מתרשמים מהאידיליה האירופאית. "כולם פה מצרפת", מדגיש אחד הילדים. "אפילו בכיתה יש לנו שישה ילדים צרפתים". "לא אוהבים אותם כי הם עושים בלגן", אומרת ילדה אחת, "הם שוויצרים. הם חושבים את עצמם כי הם עשירים". הניתוח התרבותי שלה מקבל הקשר מעניין כשמתברר שהיא עצמה עלתה מצרפת לפני כשמונה שנים, דווקא לא ממשפחה עשירה במיוחד, וכיום פשוט מחשיבה את עצמה כישראלית. ועם זאת, עד היום, היא מודה, "כשאני מדברת עם אמא שלי צרפתית בחנות – מעלים לי את המחיר". תולדות הציונות.
בשנים האחרונות הפכה נתניה למעוז העולים הצרפתים ותוך ארבע שנים בלבד הספיקה לקלוט קרוב ל-8,000 עולים כאלה. מי שייצא בקיץ הקרוב לרחובות תל אביב, ירושלים או אשדוד, יחווה דז'ה וו כשאלפי צרפתים יפקדו את הברים, את המסעדות ואת חופי הים. חלקם יגיעו לחודשי הקיץ בלבד, אחרים, רבים מהם, יגיעו כדי להישאר. על פי נתוני משרד העלייה והקליטה, 2014 הייתה שנת שיא לעלייה מצרפת – 7,200 עולים, כמעט כפול מאשר בשנה קודם לכן. עד ה-7 במרץ 2015 הגיעו לישראל 735 עולים חדשים מצרפת, ומשרד העלייה והקליטה, לדבריה, נערך לקלוט כ-10,000 עולים מצרפת השנה. "שנת 2014 הייתה נקודת ציון משמעותית עבור העלייה מצרפת", מסבירה שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, "לראשונה בהיסטוריה היא הייתה המדינה ממנה הגיע המספר הרב ביותר של עולים חדשים. הביקוש לעלייה הולך וגובר".
העולים הטריים שכבר הגיעו לכאן כבר הספיקו לפגוש ביחס המורכב כלפיהם. יונתן, בן 23 שחולם לפתוח פה מסעדה, עלה לארץ רק לפני שלושה חודשים והתרשם, שלא כולם מקבלים אותו בזרועות פתוחות. "חבר ישראלי אמר לי שהישראלים לא אוהבים אותנו", הוא אומר, "הם מתעצבנים שהצרפתים קונים פה דירות ומעלים את המחירים". אז מה הבעיה שלנו עם הצרפתים? איפה נקודות החיכוך? והאם יכול להיות שאנחנו לגמרי טועים לגביהם?
"הם פשוט שופכים כסף"
לראשונה מזה שנים שבקלפי הר נבו הסמוך לרחוב בזל בתל אביב משתרך תור בשעות הבוקר המאוחרות. מה נשתנה, שואלים התל אביבים הצעירים שהגיעו להצביע ואז מבחינים בקבוצה גדולה של עולים צרפתים חדשים חובשי כיפה שחורה הבולטים בנוף ונרגשים מהבחירות. המקומיים בוחנים אותם במבט שקט, אבל השקט מופר כשלאחת מהן נדמה שהצרפתייה עקפה אותה בתור. "את עוקפת אותי? תחזרי כבר לפריז!", היא אומרת בזעם ומותירה את האישה הצרפתייה המומה, פגועה ומלמלת "כל הזמן צועקים עלינו".
אלה דברים שאמרו לנו ישראלים צברים בסיור קצר בנתניה: "הם כמו הערסים הישראלים"; "הם מאוד אגרסיביים, קולניים ולרוב הם מסתובבים בקבוצות גדולות"; "הם מעצבנים אנשים כי הם משתלטים על כל מקום בקיץ"; "בלגניסטים, בליינים, אוהבים לשתות הרבה וכשהם משתכרים הם קצת מתפרעים והולכים מדי פעם מכות". "אני רק חיכיתי תמיד שיבואו", אומרת ברמנית תושבת העיר. "כי הם פשוט שופכים כסף. הם בוכים שיקר פה ובכל זאת בכל רבע שעה הם מזמינים עוד בקבוק ומבקשים 'גריי גוס' במבטא צרפתי. גם אם הם משאירים טיפ מינימלי - זה עדיין יוצא הרבה יותר ממה שהיית עושה אם הם לא היו מגיעים".
גם אני עבדתי במשך כמה קיצים בברים ומסעדות של צרפתים בטיילת בתל אביב, והרווחתי משכורת של איש הייטק במשרה מלאה. האווירה הייתה אירופאית, מרעננת, ומדי פעם הצלחנו לשכוח את סניף "יטבתה בעיר" שממול ולדמיין שאנחנו בריביירה. אבל לצרפתים היה גם סגנון משלהם: הם ידעו ליהנות מהחיים ומאלכוהול טוב, אבל לא תמיד הבינו שבסוף הבילוי צריך לומר תודה, לתת טיפ. הם אנשים חמים מאוד ומסבירי פנים, אבל לפעמים גם חמים מדי, עד כדי הטרדה.
"אני יודע שכועסים על הצרפתים שמגיעים בקיץ וחושבים שבגלל שיש להם כסף הם יכולים להתנהג לא יפה ולעשות בעיות", אומר דן אוחנה, בן 26. הוא עשה עלייה לפני כשלוש שנים, במהלכן למד לתואר שני בממשל, לוחמה וטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אלה לא האנשים שעושים עלייה ובאים לגור פה, אלא בעיקר צרפתים שהגיעו לחופשה וגם אנחנו לפעמים קצת שונאים אותם על איך שהם מתנהגים". דן לא מתלהב כל כך מההמולה של כיכר העצמאות בנתניה. באופן כללי, הוא מציע לישראלים להבדיל בין התיירים הצרפתים לאלה שהגיעו כדי לעשות עלייה ולהימנע מהכללות. "אני עצמי בורח מכל המקומות האלה, אבל כשאני עולה למונית הנהג מיד חושב שאני תייר ומנסה לעבוד עליי".
אחד מתוך חמישה מתייאש וחוזר לצרפת
אז מי בדיוק הם אותם צרפתים שמחליטים לעזוב את סיר החמאה לטובת ארץ הקודש? לפי נתוני משרד העלייה והקליטה, קצת יותר משליש מהעולים בשנת 2014 הגיעו ללא מקצוע מוגדר או שטרם הספיקו לרכוש מקצוע, וכשליש נוסף עוסקים במסחר, שיווק ובשירותים. שאר העולים עוסקים ברפואה, חשבונאות ועוד. מרבית העולים הם דווקא לא פנסיונרים: 36 אחוז מהעולים בשנים 2000-2014 הם בני 20-44, 31 אחוז בגילאים 0-19 ורק השאר מגיעים בגיל 45 ומעלה. אלה ביניהם שהגיעו בשנת 2014 – הגיעו לרוב עם משפחתם (כ-545 משפחות), אחריהם נמצאים הזוגות (1055 זוגות) ולבסוף העולים שהגיעו בגפם (1977 בני אדם). נתניה אכן קלטה את כמות העולים הצרפתים הרבה ביותר, 26 אחוז מתוכם, ואחריה ירושלים עם 25 אחוז, אשדוד (15 אחוז) ותל אביב (14 אחוז). השאר מפוזרים באילת, אשקלון, הרצליה, בית שמש, חיפה ועוד.
בין העולים שעתידים לנחות בישראל ביולי הקרוב נמצא גם אלמוג משעלי, אב לשלושה המתגורר בעיר ליד פריז. משעלי הוא בעל מסגרייה, ואשתו עובדת במשרד להנהלת חשבונות. הם מתכננים לעלות עם ילדיהם ולשכור דירה באשדוד. בין כל המניעים, באופן מפתיע, הוא מונה גם את המניע הכלכלי. "המתקפה על המרכול בפריז השפיעה קצת, אבל האמת היא שהרבה זמן רצינו לעבור", הוא מספר בשיחה מפריז שמתקיימת בעברית, "בצרפת אני לא רואה עתיד, לא את שלנו ובמיוחד לא את העתיד של הילדים. המצב הכלכלי פחות טוב, על הילדים שלומדים בבית ספר יהודי צריכים לשמור חיילים וכבר ביקשנו מהם להוריד את הכיפה מהראש ואת הציצית כשהם מסתובבים בחוץ. בארץ חושבים שבאירופה נורא קל להתפרנס, אבל אני נדרש לשלם מיסים גבוהים מאוד ובתור עצמאי זה מאוד קשה. אני עדיין לא יודע איך זה בארץ. אני יודע שגם שם קשה, אבל יותר קל לעבוד עם אנשים שאתה מרגיש שהם כמוך".
דן אוחנה, מנגד, דווקא יודע שבצרפת יוכל להנות מרווחה כלכלית רבה יותר. הוא הגיע לארץ לפני שלוש וחצי שנים מפריז, לבדו, במסגרת תוכנית "מסע" של הסוכנות היהודית. כיום הוא מתגורר בהרצליה בדירה בבעלות הוריו עם שותף ישראלי שהכניס לאחרונה, והתברג בעסקיה של יהלומנית העוסקת גם בנדל"ן. "החיים שלי היו הרבה יותר נוחים בצרפת", הוא אומר. "אני יכול להרוויח שם הרבה יותר, אבל כסף לא שווה כלום אם לא טוב לך ואתה לא מרגיש שייך. מדברים על צרפת כאילו זה גן עדן, אבל זה לא. כבר אחרי בר המצווה שלי – כשריססו לנו את הבית ואת הרכב של ההורים שלי בצלבי קרס – הבנתי שאני צריך לחיות במקום אחר". לבעלי העסקים שמסתכלים על צרפתים ורואים דולרים בעיניים הוא מסביר כי "בנתניה או באשדוד יש אנשים עם הרבה פחות כסף מאלה שקנו דירה בתל אביב או בהרצליה. סל הקליטה נמשך שבעה חודשים, ובמהלכו העולים מסתדרים, אבל ברגע שזה נגמר, יש הרבה שלא מצליחים לשרוד פה. יש למשל הרבה אימהות חד הוריות שהבעלים עזבו אותן פה עם ילדים קטנים והן לא מצליחות לגמור את החודש. לצערי, אחוז נכבד מהצרפתים שמגיעים לארץ, לא מדברים את השפה ולא יכולים לעבוד במקצוע שלהם. פונים לעבודות מפוקפקות, כמו חברות פורקס. מבחוץ זה נראה לא טוב – בצרפת פורסמו לאחרונה כתבות ותחקירים בנושא שמציגים את ישראל באור לא מחמיא בגלל ריבוי החברות האלה בארץ".
גם העיתונאי הוותיק שארל אנדרלין המתגורר בישראל ומסקר את האזור עבור ערוץ פראנס 2, מבקש להפריד בין העולים ובין התיירים. "המיתוס של צרפתים עשירים שגרמו לעליית מחירים היה נכון בתקופה מסוימת, אבל היום זה לא המקרה", הוא אומר. "הרבה מהעולים הם אנשים עם אמצעים דלים שפשוט החליטו שהמצב בצרפת מבחינתם הוא בלתי נסבל. למעשה, מי שמגיע אחרי גיל 30-35 ולא תכנן את העלייה כל החיים וחסך כסף, ייתקל פה בבעיות מאוד קשות. בניגוד למה שנוהגים לחשוב - אף אחד לא מחכה להם פה, פרט לפוליטיקאים שמעודדים את העלייה. 20 אחוז חוזרים לצרפת".
אנדרלין מסביר שבניגוד לעליות האתיופית או הרוסית שניסו, ועדיין מנסות, לטפס מלמטה את כל השלבים, ולהילחם כדי לשרוד, הצרפתים לא מתכוונים להתחיל מהתחלה, ומבינים שמגיע להם יותר מזה. "יש כאלה שמגיעים מתוך ציונות, או שפשוט מעוניינים להצליח פה ולהשתלב בתחום ההייטק, למשל, אבל יש צרפתים שמתפתים להגיע לכאן כי חושבים שזה קיבוץ אחד גדול ומגלים מצב אחר לגמרי. התרבות הישראלית, החברה הישראלית וכל נושא הזכויות הסוציאלית וקופות חולים - הכל שונה לחלוטין מצרפת. לשם הדוגמא, יישור שיניים לילד עד גיל 18 בצרפת למשל ניתן בחינם, על חשבון הקופה בעוד שבארץ זה יעלה אלפי שקלים. השוני בעלייה הזאת מהעליות האחרות הוא שהצרפתים באו מתרבות אירופית עמוקה. הם רגילים לעזרה מהמדינה, לביטוחי בריאות טובים מאוד. בעוד שכלכלת ישראל היא כלכלה ליברלית, הכלכלה הצרפתית היא חצי סוציאלית. בזמן שהעולים מברה"מ עשו הכל כדי להתגבר על הקשיים – יצאו לעבוד כמה שצריך ובמה שצריך בזמן שהסבתא דוחפת את הילדים ללמוד – הצרפתים מגיעים מתרבות אחרת. זה לא בראש שלהם והם חושבים שאם הם עלו לארץ אז מגיע להם".
למרות התלונות שאנחנו כל כך אוהבים להשמיע, אי אפשר להתעלם מהיתרונות שמביאים איתם הצרפתים. אפשר להמשיך ולפתוח עיניים על ההוצאות הגבוהות של התיירים והעולים המבוססים - ובכל זאת זה לא ישנה את התרומה הכלכלית שהם מביאים למדינה, כשהם משקיעים את כספם בעסקים כאן. גם הכספים שמוציאים במועדונים ובמסעדות או אפילו על דירות – בסופו של דבר הולך לבעלי העסקים, המוכרים או הקבלנים הישראלים. ז'אק טרופז, איש חיי לילה וותיק מהמגזר הצרפתי מספר כי בברים, במועדונים ובמסעדות – הקהל הצרפתי הוא דווקא קהל מבוקש מאוד. "הצרפתים שידרגו לחלוטין את חיי הלילה של תל אביב ואת תרבות הפנאי. כשצרפתי יוצא למועדון הוא מתלבש יפה, מזמין שולחן, מזמין בקבוק שמפניה. זה נותן אווירה של אירופה וזה נראה טוב. היום גם ישראלים שיוצאים למועדון למדו ועושים את אותו הדבר. גם על עולם המסעדנות הצרפתים השפיעו – הישראלים כבר לא אוכלים רק חומוס ופסטה ובישראל היום יש מסעדות יפות כמו במיאמי ובניו יורק".
למען האמת, לא מדובר בהפתעה גדולה: עם כל עלייה אנחנו הישראלים מצאנו בעיה. אלא שבמקרה של הצרפתים, נראה שרגשותינו מעורבים: מצד אחד - אנחנו מתנשאים מעליהם, מנגד – סובלים מרגשי נחיתות. ה למה שמישהו ירצה לעזוב מדינת רווחה אירופאית ומשגשגת למדי כדי להגיע למזרח התיכון ולאשדוד המופגזת, בה המילקי יקר והדירות אינן ברות השגה? בעוד שברשויות מעודדים את הצרפתים להגיע בהמוניהם, וראש הממשלה קורא להם לעלות ארצה, בעיניו של הישראלי הממוצע מי שהגיע מפריז כדי לגור באשדוד או בנתניה צריך להישלח להסתכלות. הניחוח האירופאי, הסטייל והתחושה שהם יכולים להוציא הרבה יותר מאתנו – על יציאה בסוף השבוע או על דירה שאנחנו לא מצליחים לקנות – מגבירים את המרמור. העובדה, הנכונה רק חלקית, שמדובר בעלייה מבוססת, נוגעת בפצעים הפתוחים של הישראלים בימים של פסימיות כלכלית קשה. אבל מה היינו עושים אם הייתה מגיעה לכאן עוד עלייה ענייה? האם לא היינו פותחים עיניים על סל הקליטה והעזרה בדיור, מתלוננים על תקציבי הרווחה? סביר להניח שכן.
לסבול מאנטישמיות בפריז או לחיות פה כמו מלכים
הסטריאוטיפ שנדבק הכי חזק לצרפתים הוא עניין הדירות הריקות. רוכשים דירות מול הים בתל אביב, נתניה או אשדוד, חוזרים לצרפת, ומשאירים את הארמונות ריקים עשרה 11 חודשים בשנה, כשמחירי הדיור מסביב עולים ועולים. לכך מצטרפות הרבה פעמים טענות על העלמת מס - אבל עד כמה הטענה מבוססת?
"החוק רוצה לעודד עולים ותושבים חוזרים להגיע לארץ ולהשקיע כאן את כספם, ולשם כך מעניקים תמריצים", אומר ירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס, "לכן, בעוד שאזרח רגיל שעושה עסקים בחו"ל יידרש לשלם מסים, תושב חוזר או עולה חדש לא ישלם כלל בעשר השנים הראשונות, ואפילו לא יידרש לדווח כלל על הכנסותיו שלא בארץ". עם זאת, גינדי מדגיש כי "ההטבות יכולות להיות שיקול - אבל אף צרפתי או תייר לא יגיע לארץ רק בשביל לקבל אותן".
אלברט גמליאל, יועץ מס המתנדב בירידי הסוכנות היהודית, מסביר כי יש כמה יתרונות נוספים. "בצרפת יש מס הון על כל סכום שמעבר ל-800 אלף יורו, כולל נדל"ן, יש מיסים על כספי הפנסיה ומס ירושה. בישראל אין מיסוי על אף אחד מהדברים הללו. גם המיסים על דיבידנדים נמוכים בישראל בכעשרה אחוז". גמליאל מסביר כי "פנסיונרים רבים שמגיעים לגיל פרישה ויכולים להישאר כפריז או בפרבר בצרפת ולסבול מאנטישמיות, או לבוא לפה, לחיות כמו מלכים ולא לשלם מס על הפנסיה. ממוצע הפנסיה של זוג צרפתים שעבדו כל חייהם עומד על 2000-4000 יורו, והמס השנתי עומד על 15 אחוז. זה חיסכון משמעותי. בנוסף, אדם שיש לו כסף – יעדיף למות בישראל ולא לשלם מסים על הכספים שהוא מוריש".
ומה לגבי הדירות? "ההתעניינות הצרפתית בדירות לא פוסקת", אומר עמירם בן עזרא, בעלים שותף בחברת הנדל"ן מיי פלייס, הפונה בין השאר לקהל הצרפתי. "אנחנו מקבלים אי-מיילים וטלפונים מצרפתים על בסיס יומי כמעט מקהל צרפתי שמגיב לפרסומים שלנו ומתעניין בנכסים בתל-אביב במחירים שבין 2-2.5 מיליון שקלים ועד חמישה ושישה מיליון, ולעיתים גם יותר", הוא מספר, "אין ספק שזה מעלה את הביקוש, מה שמן הסתם מחזק את המחירים. אבל המחירים בתל אביב גבוהים ויציבים בכל מקרה".
בן עזרא מוסיף כי חלק מהעולים כבר מחזיקים דירה בישראל, ולא יצטרכו לקנות חדשה. "בחמש השנים האחרונות צרפתים יהודים רבים החליטו להשקיע פה בנדל"ן כי ראו את עצמם מגיעים יום אחד לישראל. בחודשים האחרונים רבים מהם מביעים עניין לבוא ולגור פה בשנים הקרובות".
גם אורלי בוקובזה, סוכנת נדל"ן ותיקה מטעם חברת רימקס, מדווחת על עלייה משמעותית ברכישות. "פעם ראינו בעיקר את הפנסיונרים מגיעים לנתניה. בזמן האחרון אפשר לראות גם הרבה זוגות צעירים שחוששים לעתיד ילדיהם ומחליטים להגיע לפה".
אבל זה המקום גם לשבור את מיתוס בריוני הנדל"ן ומחזיקי הדירות הריקות. לא כולם מגיעים עם תקציבים בלתי מוגבלים. למעשה, בתוך היהודים הצרפתים יש מעמדות, כמו בכל קבוצה. "רובם מגיעים עם תקציב של 300 אלף יורו", אומרת בוקובזה. "הרבה רוצים להגיע לתל אביב אבל לא יכולים לקנות שם דירה, לכן עוברים לנתניה, שנחשבת למרכז הארץ ומציעה חוף ים". היא מסבירה כי בעוד בעבר הגיעו לישראל כדי להשקיע - היום מדובר בעיקר על צורך בסיסי יותר, של מגורים והתקציבים לעיתים נמוכים יותר. "מי שהיה לו הרבה כסף כבר קנה דירה לנופש", היא מסבירה, "היום הדירות שמחפשים הן כבר לא לנופש, אלא דירות מגורים. מעבר לזה, בחצי שנה האחרונה אנשים באים אפילו אם אין להם כסף, ובשבועות האחרונים, בגלל צניחת היורו היו גם כמה ביטולים של רכישות".
"העולים התחילו להבין שהם לא יגיעו לבבלי"
בקיץ הקרוב יגיע לישראל עוד גל של עולים צרפתים. אריאל קנדל, ראש המשלחת של הסוכנות היהודית לצרפת לשעבר וכיום מנהל תחום צרפת בארץ מסביר כי צפי העולים מבחינת הסוכנות גבוה הרבה יותר. "בעוד שבשנת 2014 קיבלנו 13 אלף שיחות התעניינות בחודשים ינואר-פברואר מצרפתים, השנה התקבלו 23 אלף שיחות. התחזית ל-10 אלפים עולים נעשתה לפני מתקפת הטרור בפריז. אחרי מה שקרה אפשר לדבר על 12-13 אלף עולים בשנת 2015". לדבריו, האוכלוסייה שעתידה להגיע קצת שונה ממה שהכרנו או ממה שדמיינו. "אנחנו רואים כ-30 אחוזים מתחת לגיל שלושים, משפחות צעירות והרבה פנסיונרים. הרקע הסוציואקונומי מגוון, אבל כולל גם מקומות כמו מזרח פריז ופרבריה, אנשים עם הרבה פחות אמצעים לעומת מה שהישראלים מדמיינים וגם לעומת מה שראינו בעבר. אם פעם העולים היו מגיעים למה שנקרא 'חמשת הערים הקדושות' - נתניה, תל אביב, אשדוד, ירושלים ורעננה - היום מתחילים לראות התעניינות במודיעין, בראשון ובחדרה, עיר שעד לפני כמה שנים היהודים הצרפתים אפילו לא ידעו שהיא קיימת על המפה. פשוט כי הרבה יהודים התחילו להבין שאם הם רוצים לעלות לישראל – הם לא יוכלו להגיע לשכונה טובה בירושלים או לבבלי בתל אביב".
לאיזה קבלת פנים הם יזכו? דן אוחנה אופטימי. הוא מרגיש שיש שינוי בגישה הישראלית. "מאז גל הטרור בצרפת משהו השתנה. הכעס כלפינו התחלף בהרבה אמפתיה".
קנדל מוסיף: "אבל בצרפת כיום יש אפס אחוזי צמיחה ו-25 אחוזי אבטלה בקרב הצעירים. נכון, מצד אחד התנאים הסוצייאלים נוחים מאוד, אבל מצד שני הם פוגעים ברצון או ביכולת לצאת לעבוד והצעירים מבינים שהמצב במדינה לא טוב, גם אם לישראלי שמגיע לטיול בשאנז אליזה ובמגדל אייפל קשה להבין את זה".
צילום בראש הכתבה: StateofIsrael flickr