ד"ר מיכל מחט שמיר מבית הספר לעבודה סוציאלית באריאל, יש דבר כזה "למות מצער"?
"זה כמובן לא מושג אקדמי אבל נכון. על פי מחקרים עולה הסיכון לפתח מחלות כמו התקפי לב וסרטן, שנה אחרי האובדן, כתוצאה מהאבל שחווים. אגב רוב המחקר בנושא נעשה דווקא על אלמנים ואלמנות ולא על הורים שכולים".
המחקרים מבדילים בין אלמנים לאלמנות?
"יש הבדלי מגדר כשמדברים על שכול, בעיקר כי ביטויי האבל הם שונים. ידוע שאלמנים נוטים יותר לתמותה מאשר אלמנות, כשבמקרה של הורים שכולים זה הפוך. דווקא אז אמהות הן יותר פגיעות מאבות. אנשים שכולים שרמות האבל שלהן אינטנסיביות, מזניחים את עצמם ולא הולכים לקבל טיפול רפואי ולכן שכיח שיחלו במחלה כזאת".
אולי כי הם מוצפים מדי בכדי לחשוב על הגוף שלהם?
"זה נכון, כשאנשים מתאבלים הם מתעסקים באופן אובססיבי במת, או ממהרים לייחס כל דבר שהם מרגישים לעובדה שהם באבל. קשה לנשום, מועקה בחזה, עייפות? זה בטח בגלל הלחץ שאני חווה עכשיו ולא תסמינים למחלה שמתפתחת לי בגוף. ולפעמים לא בא לי להתייחס לעצמי בכוונה תחילה".
כי זה מרגיש לא בסדר להיות אנוכי כשלקרוב שלך קרה משהו נורא כל כך.
"אמהות שכולות שאני מדברת איתן מספרות שהן לא רוקדות יותר, לא אוכלות במסעדות, הפסיקו להתאפר. למה שאני ארקוד ואהנה כשהילד שלי לא זוכה לזה?".
ולפעמים הורים פשוט לא רוצים לטפל בבעיה שלהם.
"הם לא רוצים להיפרד מהכאב כי ככה עם שומרים על קשר עם הילד המת. אם יפסיק לכאוב להם, הם ירגישו שהם שכחו אותו".
עשייה חברתית, כמו זאת שהתמידה בה רונה רמון, יכולה לסייע להדחקה?
"בואי נשבור קודם מיתוס. אי אפשר באמת להדחיק. את לא יכולה לזוז בלי לחשוב על זה, זה לאבד יד ולנסות לעשות את הכל כרגיל. אתה פשוט לא מצליח. אפשר רק לעצב מחדש שאת הקשר עם המתים. רונה רמון היא דוגמה מאלפת למישהי שמצאה משמעות, היא הלכה והקימה קרן, עזרה לבני נוער, פיתחה את חקר החלל. היא שמרה ככה על קשר עם המתים שלה ולא התיימרה להגיד שזה מאחוריה. היא מדגימה בדיוק את התיאורייה העכשווית ביותר בנושא אובדן, שאומרת שצריך למצוא משמעות ותועלת באובדן".
לאנשים קשה לשאת את תקופת האבל שאתה עובר בפעם הראשונה, אז פעמיים?
"אנשים לא אוהבים להיות בחברת כאלה שהם עצובים ולא חיוניים. ותרשי לי להשתמש במינוח מאוד לא מקצועי כאן, יש להם תחושה שאתה מנחוס, שאין לך מזל. ואתה עוד עלול להשתכנע בזה ולחשוב ככה על עצמך". 
וכמובן, אף הורה לא צריך לקבור ילד. הכל משובש בריעיון זה.
"יש תיאוריה ידועה בשם 'הנחות עולם'. היא מדברת על זה שלכולנו יש הנחות עולם בסיסיות שמלוות אותנו בחיים, אנחנו מאמינים שהעולם הוא הוגן, שיש בו סדר, שהאנשים הם טובים ושאנחנו טובים ומגיע לנו תגמול על זה. אם את לא מאמינה בזה, את לא יכולה לצאת מהבית, אחרת איך תסכימי לחצות את הכביש אם את מאמינה שאנשים הם רעים ורוצים לעשות רע? אבל כשקורה דבר כל כך דרמטי, מתנפצות לך כל הנחות העולם".
ואז מה עובר בראש?
"שאולי זה מגיע לך, שאולי אין לך מזל, שאולי העולם הזה הוא בכלל מטורף, כאוטי. אולי בעולם אי אפשר לחיות כאן".
בישראל מרגיש שכולם מכירים מישהו שאיבד בן או בת בצבא, אבל מה ההשפעה של שני אובדנים ברצף?
"אני רוצה רגע להתייחס לאמירה הזאת של 'אצלנו בישראל, בגלל שיש צבא…'. כולם בטוחים ששם נהרגים כל האנשים אבל את יודעת כמה חיילים באמת מתים בשנה? לרוב כמה עשרות. לעומת זאת השנה נרצחו 155 אנשים מסיבות פליליות, 500 התאבדו וסביב 400 מתו בתאונות דרכים. רק נדמה לנו שהמון אנשים נהרגים בצבא. ובנוגע לשני אובדנים אחד אחרי השני, הם מערערים עוד יותר את הזהות שלך. רונה רמון לדוגמה הייתה מוכרת כבת זוג של וכאמא של, אבל בהיעדר שניהם, הכל מתערער. אלו שתי זהויות מרכזיות שנלקחו ממנה".
הזכרת התאבדויות, צריך בעיניך לדבר עליהן?
"הטענה שככל שנדבר על התאבדויות אנשים ירצו להתאבד היא מופרכת. אנשים לא רוצים להתאבד כי מדברים סביבם על זה, אלא כי רע להם והם צריכים טיפול. ואגב אם כבר דיברת על התאבדויות, הורים שכולים מתאבדים פי אחד וחצי משאר האנשים. זה המון".
אז טוב שחשפה משפחתו של יגאל בשן את הנסיבות שבהן מת?
"לחלוטין. התקשורת שפירסמה לפני כמה שנים שנראו סימני דקירות על גופו מבלי להסביר מדוע, עשתה דבר בעייתי. אנשים חושבים שהוא איזה עבריין, כשבעצם הבן אדם חווה משבר. המסר צריך להיות שבמשבר נפשי צריך לטפל כמו בכזה פיזי, אסור להתבייש".
זאת שאלה קשה, אבל הזמן יכול לשכך את הכאב?
"זאת שאלה קלה מאוד. לא. הזמן דווקא מעצים את הכאב. אם פעם נפרדת מבן זוג את יודעת שזה מפסיק להיות כואב כשמפסיקים לאהוב, אבל את הילד שלו, אף הורה לא מפסיק לאהוב".
שאלה לסיום, איך אפשר להתעסק כל היום במוות? זה לא מדכא?
"אני לא מבינה במה עוד מעניין וחשוב להתעסק אם לא במוות, תחנה שכולם מגיעים אליה בסוף. אבל כן, צריך להיות אדם מאוד אופטימי כדי לעשות את מה שאני עושה".