5. שבוע 20
הדבר המדהים בידיעה על ההיריון של סרינה וויליאמס הוא לא העובדה שרובנו בכלל לא ידענו שהיא במערכת יחסים רצינית (עם יזם ההייטק המולטי-מיליונר אלכסיס אוהניאן, מסתבר), אלא זה שהיא זכתה באליפות אוסטרליה הפתוחה בתחילת השנה כשהיא כבר עם עובר בבטן. הורמונים, בחילות בוקר, עייפות, צרבות - כולן חבטות ללא מענה אצל כל הריונית, אבל הטניסאית הטובה בדורנו הגישה אותן ורצה לרשת בדרך לעוד סלאם.
וויליאמס כבר הודיעה שהיא מתכוונת לוותר על המשך העונה ולחזור להתחרות רק (או כבר – תלוי את מי שואלים) ב-2018. החלטה תמוהה בעיניי - הרי בווימבלדון היא כולה תהיה בחודש שמיני, אין שום סיבה בעולם שהיא לא תהיה על המגרש. להפך – פעילות גופנית בהריון טובה למערכת הלב, מונעת ורידים ברגליים ועוזרת למצבי הרוח. וממילא, סרינה טובה מ-90% מהשחקניות שמולה גם כשהיא בחצי כוח. מקסימום היא תלד על הדשא. הצופים כבר רגילים לצרחות.
4. ישראל בעלייה
כדורגלנים ישראלים שלוקחים אליפות עם קבוצה בחו"ל זה לא עניין של מה בכך. נכון, מדובר בליגה השנייה באנגליה, אבל אי אפשר לקחת את ההישג מבירם כיאל ומתומר חמד, שהיו חלק בלתי נפרד מהעלייה של ברייטון לפרמייר-ליג אחרי 34 שנים (בעיקר חמד, עם 11 שערים העונה). זה אותו חמד שמאמן נבחרת ישראל אלישע לוי השעה לשני המשחקים הקרובים מול מולדובה ואלבניה אחרי שהביע בתקשורת את מורת רוחו מכך שהוא לא מנוצל כראוי במדים הלאומיים. כנראה שיש מאמנים שיודעים לנצל את החלוץ טוב יותר, אבל מה האנגלים האלה מבינים.
המטרה הבאה של שני הישראלים היא קודם כל להישאר בסגל הקבוצה (אצל חמד זה די מובטח) ואחר כך לנסות להרשים את הקבוצות הבינוניות כדי אולי להשיג חוזה לעונה שאחרי ולתקוע יתד בליגה הטובה בעולם. את הישראלים שעשו את זה אפשר לספור על יד אחת.
3. מסי עדיין חי
אבל כבד השתרר בעקבות הדחתה ברבע גמר ליגת האלופות של הקבוצה הלאומית של ישראל - ברצלונה. לאן יטוסו כולם? איך יחגגו בר מצווה לילד? על איזו קבוצה אירופאית יתפסו עכשיו טרמפ? הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים ולא שרקו להם פנדל.
לא רק התקשורת והעם המקומי מספידים את בארסה. גם בספרד לא חסים על האימפריה שקרסה: "ההלוויה של ברצלונה", "סוף עידן", "מסי עייף ושבע", "סיום תקופת שלישיית "MSN (מסי, סוארז, ניימאר). כמה כיף לדרוך על ענק דורסני שנפל לקרשים (ושלום לך, מכבי ת"א כדורסל).
לא הייתי כל כך ממהר לקבור את הקבוצה הכי מפחידה של העשור האחרון, גם אחרי עונה אחת בלי תארים (והקרב על אליפות ספרד עוד לא הוכרע). תנו לה הזדמנות לשקם את עצמה ולהוכיח שהשמועות על מותה היו מוקדמות מדי. אחרי שתיכשל לעשות את זה בעונה הבאה – תחתכו אותה בכיף.
2. ולתפארת הבננה
גם מי ששונא את בית"ר ירושלים אף פעם לא הרגיש משהו שלילי כלפי אורי מלמיליאן. הוא לא ייצר אנטי, לא היה שחצן או מתנשא, לא היה פוזאיסט על המגרש. איכשהו הוא תמיד נתן את התחושה שהוא מתרגש על באמת, כמו ילד, אחרי כל גול. מלמיליאן היה כוכב מבלי להיות כוכב. איש עבודה, אפור, סמל במובן הכי פשוט של המילה. הוא היה המודל עבור כל מי שגדל צמוד לרדיו עם "שירים ושערים" וחלם לשחק כדורגל. נכון, התרומה שלו לענף הסתיימה מזמן, וכמאמן הוא לא השאיר חותם גדול, אבל מלמיליאן, לפחות בירושלים של אז, היה גדול יותר מהמשחק. הוא ראוי להדליק משואה ביום העצמאות, גם אם באיחור של כמה עשורים, לתפארת בעיטת הבננה.
1. ימינה ת'צלם
לא היה צריך את שערוריית השיפוט במשחק בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן כדי להבין שאין מנוס מלשלב את מצלמות הטלוויזיה כעין נוספת לשופט. שמעתי את המצקצקים שאומרים שטעויות הן חלק מהמשחק וששימוש בטלוויזיה רק יסרבל, יאריך ויפגע בקצב על המגרש. אפשר להרגיע את הטהרנים - הטלוויזיה לא תפגע בקדושת הכדורגל.
ברור שלא צריך לעצור אחרי כל שריקה, לאף אחד אין עניין לעשות את זה. ההיעזרות בטלוויזיה תיכנס לפעולה במצבים מכריעים: האם היה או לא היה פנדל, האם שער נכבש ממצב נבדל. הטכנולוגיה כבר עוזרת להכריע בשאלה האם הכדור עבר במלואו את קו השער. אפשר יהיה לנצל את הטלוויזיה גם במקרים של עבירות חמורות - לבדוק במחצית אם צריך להחמיר בענישה מכרטיס צהוב לאדום, ואפילו להחזיר למשחק שחקן שהורחק שלא בצדק. בכל מקרה שבו גם הטלוויזיה לא מספקת תשובה חד-משמעית, ההחלטה הראשונית שלקח השופט בשטח תישאר בעינה. זה הכל. אין סיבה לא להתחיל עם זה כבר בגמר הצ'מפיונס הקרוב.
נדמה לי שהשופטים דווקא יברכו על העזרה שיקבלו מהטלוויזיה, אשר תסיר מהם מעט לחץ בגלל שאפשר יהיה לתקן טעויות גורליות. ואולי ככה האוהדים סוף סוף יפסיקו לקלל את השופט – הם פשוט יתחילו לקלל את הצלם.