למרות גיא גודס, לא בזכותו

החגיגות של אנשי מכבי תל אביב אחרי הניצחון על אלבה ברלין והעלייה להצלבה היו מעט על הצד המוגזם. נכון, הצהובים עשו את זה שוב עם הגב לקיר, במשחק של להיות או לחדול, כפי שהם אוהבים; נכון, הדחה בשלב כל כך מוקדם הייתה נחשבת לכישלון צורב ולהפסד כלכלי לא פשוט בגלל זכויות שידור; ונכון, אלבה הייתה כפסע מלהיות הסוס השחור של היורוליג כפי שהייתה מכבי בשנה שעברה. אבל זו כולה הצלבה. לחגוג בצורה כל כך מופגנת העפלה לשלב שאיננו פיינל פור ומלכתחילה היה אמור להיות מובן מאליו (היי, רק לפני כמה שבועות דובר על לסיים במקום הראשון בבית), זה קצת שמחת עניים, וקצת – איך לומר – לא מכביסטי.

מי אתם, יהודים שמאחלים ליהודי למות בגרמניה?

זה אולי לא יפה להגיד, אבל מכבי עלתה למרות המאמן גיא גודס, ולא בזכותו. במקום להגיע לרגעים המכריעים של העונה בכושר הולם תוך הפיכה מגולם לפרפר, כפי שקרה לקבוצה המופלאה של דיוויד בלאט בדיוק לפני שנה, גודס, עם סגל שחקנים מוכשר יותר מזה שקדם לו, לא מצליח להביא לגרף שיפור מתמיד. הקבוצה לא מספיק טובה, לא יציבה כבר תקופה לא קצרה, סופגת הפסדים מביכים ומיותרים לצד הבלחות בודדות, ונראית כמו קבוצת מעמד ביניים אירופאית טיפוסית. כלומר נראית בדיוק כפי שהיא שווה על הנייר. לא פחות, לא יותר. זו לא מחמאה גדולה למאמן.

ואם כבר שואה: בעזרת מה שללא ספק היו מאמצים דיפלומטים מאחורי הקלעים של היו"ר שמעון מזרחי, נחסכה דילמה שהייתה קורעת את העם. לכאורה, בשל תאריכי המשחקים בהצלבה, מכבי הייתה צריכה להחליט בין לשחק משחק בערב יום השואה, לבין לשחק משחק בערב יום הזיכרון. דילמה שבחירתה של סופי קטנה לידה. למרבה המזל במכבי הצליחו להזיז את התאריכים לפנים משורת הדין, לחסוך את הביקורות הקטלניות שוודאי הייתה סופגת, ולהראות שלפחות בתחום אחד בעולם מכבדים את ישראל. או את מכבי בכל אופן.