זו הייתה חוויה חוץ-גופית. גם השדרים לא הבינו בהתחלה את מה שהם רואים, ולקח להם את השנייה הזו לעכל שזה באמת קרה. ואיך אפשר להבין? אתה צופה במו עיניך במשהו שהראש שלך אומר שלא יכול להיות שהוא קורה במציאות.
ב-1986, אחרי שמייקל ג'ורדן קלע 63 נקודות נגד הבוסטון סלטיקס, אמר עליו לארי בירד: "אלוהים התחפש למייקל ג'ורדן". מה שקרה אתמול בבאזל הוא שמייקל ג'ורדן התחפש לערן זהבי. מדובר בתופעת טבע בסדר גודל תנ"כי. בהתגלות, לא פחות. האיש מואר. זה אולי נשמע מוגזם, אבל אין דרך אחרת להסביר איך בכל פעם, בדיוק כשצריך אותו, הוא מגיע בזמן הנכון למקום הנכון ושם את הכדור ברשת.
מה לא אמרו עליו? שהוא לא מופיע למשחקים גדולים, שהוא מבקיע רק נגד הקטנות, שהוא לא מבקיע כשזה חשוב. נו, נדמה לי שלפחות אחרי השבועיים האחרונים אפשר לזרוק את ההבלים האלה לפח האשפה של פרשנויות הספורט ע"ש שלמה שרף.
העובדה שמכבי תלויה בשחקן אחד היא לכאורה דבר לא בריא. אבל אם אתה מתמסר לשחקן הזה ומכשיר עבורו את התנאים לייצר בכל פעם מחדש את רגעי הקסם האלה, הרי שזו עבודה קבוצתית מהמעלה הראשונה. המסירה של אבי ריקן בשער הראשון, ההרמה של דור מיכה בשער השני. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
כשבן השלוש רק התחיל לדבר לימדתי אותו להגיד "פיו פיו". היום אראה לו את הקלטת המשחק ואלמד אותו את שיר ההלל לערן זהבי: "ערן! ערן זהבי! ערן זהבי! ערן זהבי! ערן! ערן! ערן!". קליט, בלי חוכמות, בלי סופרלטיבים. אילו סופרלטיבים יוכלו לתאר את מה שהוא עושה כאן בשנים האחרונות? כל פעם כשאתה חושב שראית את הדבר המדהים והבלתי ייאמן שיש, הוא עושה משהו עוד יותר מדהים ובלתי ייאמן. ערן, ערן זהבי. רק לומר את שמו והוא יגיע. בדיוק כשנצטרך.