1. להיפרד מהמאמן הלאומי (א)

הדיבורים ההרואיים של המאמן הלאומי אלישע לוי על החזרת הכבוד אחרי ההפסד 1:0 לאיטליה היו מרשימים יותר אלמלא הייתה לוקסמבורג - נבחרת חלשה יותר מישראל (עדיין יש כאלה) -  מחלצת כמה ימים קודם לכן תיקו אפס נגד צרפת, בצרפת. צריך הרבה יותר מהפסד לאיטליה, מצומק ככל שיהיה, כדי להחזיר את הכבוד שאבד בקמפיין הזה. את ההתבזות מול מקדוניה בבית, את ההשפלה מול אלבניה בבית, את ארבעת ההפסדים הרצופים, את אפס שערי הזכות בשלושת המשחקים האחרונים, את שערוריית ערן זהבי, ההשעיות של תומר חמד ואריאל הרוש בגלל ראיונות לתקשורת, ההדחות של טאלב טוואטחה וניר ביטון בגלל בעיות משמעת. אה, ואת העובדה שחזרנו לדבר על הפסד מכובד כאילו אנחנו באמצע שנות ה-90.

לוי, כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, לא יכול להיתלות בדבריו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל עופר עיני לפני כמה חודשים לפיהם הוא ימשיך בכל מקרה לקמפיין שני. את הקרדיט הוא היה צריך להרוויח בקמפיין הנוכחי, וזה לא קרה. בשום מובן. ובשביל כבוד, יודע אלישע, צריך לעבוד.

2. לא קוסם, לא בכיין

ושוב, כפטריות אחרי הגשם, ברגע שמסמנים את הדרך החוצה למאמן נבחרת ישראל, צצים הקולות שקוראים למנות את אייל ברקוביץ' לתפקיד (אחד הקולות הקבועים הוא של האיש עצמו). אביב בושינסקי, למשל, כתב השבוע שאמנם מדובר במעשה קיצוני אבל ש"את הגרוע מכל כבר חווינו". הו, תתפלא עד כמה נמוך עוד אפשר לרדת עם אדם כמו ברקוביץ' ליד ההגה. ואני לא רוצה להתייחס להשוואות לזידאן ולגווארדיולה שהן עילות לתביעות דיבה.

אני בכלל לא רוצה לדבר על כדורגל. כל מי שכתש את הקפטן משליך הסרט הפורש ערן זהבי, וחתך אותו על ההתנהגות במשחק נגד מקדוניה ובכלל על חוסר הדוגמה האישית, לא יכול להיות בעד אדם שעברו כולל לפיתת אשכים של שחקן יריב במהלך משחק, הרחקה לשישה משחקים בפועל ועוד ארבעה על תנאי לאחר שקילל שופט, תקיפת מאמן קבוצת הילדים בה שיחק בנו, ביזוי מוסדות השיפוט של ההתאחדות לכדורגל ועוד. זה לא אדם שיכול לשמש בתפקיד ייצוגי.

ומי שלא מדבר על ברקוביץ', מעלה לדיון את מאמן בני יהודה יוסי אבוקסיס כפוטנציאל לעמוד על הקווים של הכחולים-לבנים. למי ששכח, אבוקסיס היה אחד השחקנים המלוכלכים בכדורגל הישראלי, בכיין בלתי נלאה גם כמאמן, ועברו כולל בין היתר מעורבות במשחק השרוכים הידוע לשמצה. ואם בכל זאת מתעקשים לדבר על כדורגל, אז לאבוקסיס אין ניסיון אימון בקבוצה גדולה (אוקיי, אימן את הפועל ת"א המידרדרת ופוטר ממנה באמצע העונה), אין זכייה בתואר כמאמן, ואין שום הוכחה שהוא מסוגל לעבוד ברמות הגבוהות. אבל זה עוד טוב לעומת ברקוביץ', שלא אימן ולו משחק אחד.

אין לי תשובה לשאלה מי צריך להיות המאמן הבא של נבחרת ישראל (לברק בכר אני לא מאחל להגיע לבית הקברות הזה, ולגבי מאמן זר – אני לא מכיר זר שמכבד את עצמו שיגיע דווקא לישראל).  אבל גם לדעת למי אסור בשום פנים ואופן לעמוד על הקווים זו התחלה.


3. להיפרד מהמאמן הלאומי (ב)

נדמה לי שאפשר לסיים את האיתרוג של ארז אדלשטיין ואת הרוך והסלחנות היחסיים שננקטו בסיקור מאמן נבחרת ישראל בכדורסל. זה איתרוג שהיה קצת מופרך מלכתחילה, עם כל הכבוד ל"כדורסל היפה" שהנבחרת הציגה לדברי המאמן. הלו, לא באנו לתחרות מלכת היופי ולא מקבלים בונוס על מהלך כדורסל שובה עין. הנבחרת אירחה לראשונה (ורוב הסיכויים שלאחרונה) את שלב הבתים בטורניר, נכשלה חרוצות בניסיון לעלות לשלב הבא, אחרי שניצחה משחק בודד על חודו של סל (וגם על הניצחון הזה צריך להודות לשופטים), והובסה בארבעת המשחקים האחרים, כשהשיא הוא הביזיון ביום רביעי מול אוקראינה שנחשבה לחלשה בבית, במה שהרגיש כמו שבירת כלים כללית בואכה סבוטאז'.

מופע ההתקרבנות של אדלשטיין בסיום ההפסד לגאורגיה שקבע את ההדחה היה מרהיב: "אני אחראי על הכל. אם אחריות במדינת ישראל זה חרקירי - סבבה", אמר הקדוש המעונה,  "חוץ ממשאית הכל עבר עליי".  הדמעות זולגות מעצמן. ואז ציין אדלשטיין ש"אין הרבה פרנסה באימון הנבחרת". בסוף עוד נצטרך להגיד לו תודה שהוא הסכים לקחת את זה על עצמו ונאלץ לוותר על כל שלל ההצעות המפתות שלא חיכו לו מאף קבוצה רצינית. אדלשטיין גם טרח להזכיר, שוב, שמיום שלישי שעבר הוא לא קרא מה נכתב בתקשורת. די נווווו… אף אחד לא קונה את זה שפרנואיד כמוהו לא מתעדכן בכל מילה אודותיו. אם לא קרא בעצמו - ודאי קיבל ווטסאפים, מיילים, יוני דואר, או שמישהו הקריא לו. זה כה מגוחך.

המופע הזה היה רק החימום לראיון אחרי הבושה נגד אוקראינה, שבו המשיך להתעקש לא לקרוא לטורניר הזה כישלון, כינה את מה שראינו מהחניכים שלו "כדורסל טוב" (הפרש הסלים של הנבחרת בתום המשחקים הוא מינוס 71 - אכן כדורסל טוב), וניסה בעדינות של פיל להסיט חלק מהאש לכיוון השחקנים ("לפעמים כשזה לא חשוב אז שחקנים בורחים מאחריות"). זה טריפ רע מאוד, או טוב מאוד, שהוא נמצא בו. וזה מכעיס ומעליב את כל מי שצפה במשחקים. אדלשטיין עבר מזמן את השלב המביך. למעשה, מביך נמצא עשרות קילומטרים מאחורינו, כל כך רחוק שכבר שכחנו איך הוא נראה. אנחנו מתגעגעים למביך ונזכרים בו בחום.

תראו, ארז אדלשטיין הוא אולי מאמן עם פילוסופיית משחק ברורה שלפרקים יכולה להיות מהנה אם היא מתאימה לקבוצה, אבל הוא בשום פנים ואופן לא יכול להוביל קבוצה או נבחרת במסגרת מלחיצה. האיש קריס ומתפרק.

ועכשיו פיני גרשון, המנהל המקצועי של נבחרות ישראל באיגוד הכדורסל, צריך להגיד תודה שהחוזה של אדלשטיין מסתיים גם ככה, מה שיחסוך ממנו שיחה לא נעימה עם ידידו ותלמידו הקרוב, שבה היה מבקש ממנו לפרוש מיוזמתו מהתפקיד, אחרת יהיה לא נעים. מזלו של גרשון, כי איך לעזאזל אתה אמור לפטר את החבר הטוב שלך?