למען הסר ספק, אין שום דבר רע או פסול בציניות ועוקצנות אבל לטובת מי שפספס את יצירת המופת (ובהשוואה לתשדירים הפוליטיים האחרים שנוצרו במחוזותינו מדובר בסוג של יצירת מופת – וזה אומר הרבה) כדאי להסביר שמדובר בקליפ העושה שימוש בסטריאוטיפיזציה מכוערת של הימין הישראלי תוך ניסיון להציגו בבחינת מקשה הומוגנית אחת של מתנחלים חובשי כיפה. יתרה מכך, השימוש התדיר והציני בסמלים המקושרים אסוציאטיבית לתכנית ההתנתקות, מהאירועים המכוננים והיותר מורכבים בדברי ימיה של ישראל, לא מוסיף כבוד ליוצרים – ולא למסר אותו ניסו להעביר.
גאוות יחידה
הרציונל העיקרי של היוצרים היה ברור – ניסיון לעורר גאוות יחידה, מעין תחושה של אחדות סימבולית בין כל מי שמשתייך לדעתו של אופנהיימר וחבר מרעיו לצד "הנכון" של המפה הפוליטית – ובמילים אחרות – בערך כל מי שהצביע למפלגת העבודה, מרצ או חד"ש. תחושת האחדות הזו היא לא דבר של מה בכך אם ניזכר בכך ששלי יחימוביץ' כילתה קמפיין בחירות שלם בניסיון להוכיח שמפלגת העבודה מעולם לא הייתה מפלגת שמאל. כך או כך, מדובר בניסיון לגיטימי לחלוטין – אלא שאפשר היה לעשות זאת גם אחרת – ומבלי לגרום לחלק לא מבוטל מתומכי מחנה השמאל להרגיש מובכים.
הבעיה הכי גדולה של הסרטון היא אפילו לא התוכן אלא הטיימינג. לא בכדי נאמר כי התזמון הוא הכל בחיים ובמקרה הזה הטענה הזו קיבלה משנה תוקף. הסרטון, שנועד כאמור להדגיש את הפחד שבאמצעותו מבקש הימין לשתק את המערכת הפוליטית, שוחרר ביום בו יישובי עוטף עזה ספגו מטר של טילים אשר גרם לאלפי ילדים להישאר בבית ולא לצאת למסיבות חג הפורים בבתי הספר. מסתבר שיש דברים שיריב אופנהיימר מבין בהם אפילו פחות מפוליטיקה – מיתוג – תדמית – וראייה אסטרטגית בסיסית.
באופן פרדוקסלי, הסרטון של "שלום עכשיו" משקף במידה רבה בצורה הטובה ביותר את הפער התהומי בין הארגון לבין הקונצנזוס הישראלי. מצפייה בסרטון מתקבל הרושם שכל הימנים מתנגדים להסדר כזה או אחר וטומנים את ראשם בחול כאילו היו יוסי ביילין – העניין הוא שזו רחוקה מלהיות תמונת המצב האמתית. הציבור הימני לא טיפש כמו שבשלום עכשיו מנסים לציירו – הוא פשוט סקפטי ולמוד אכזבות וויתורים כואבים שלא הובילו לדבר מלבד התעצמות הטרור. האמינו לי שאם באופק היה מסתמן סיכוי אמיתי להסדר בר-קיימא, החלק הארי של מתיישבי יהודה ושומרון היו מפנים את ביתם בעצמם.
אבל אל תדאגו, אופנהיימר לא ייתן למציאות לבלבל אותו – ולא בפעם הראשונה.