יש שיגדירו את סגנון המנהיגות של שרון במילים "כוחני" ו-"דורסני" ויזכירו מייד את תכנית ההתנתקות שהייתה לשירת הברבור המדינית שלו. יכול להיות שבמבחן התוצאה הם גם צודקים אבל האמת היא שמבט אל העבר יוכיח שכל המנהיגים הדגולים באמת היו אנשים שנויים במחלוקת משום שמנהיגים דגולים נמדדים לעד במעשים גדולים – וסביב אלה – אף פעם אין, ובהגדרה גם לא יכול להיות, קונצנזוס מוחלט. תשאלו את גורבצ'וב כל עוד אתם יכולים. תאצ'ר וצ'רציל כבר לא כל-כך זמינים.
וזה שלא שסביב שרון לא היה קונצנזוס. את המהפך התדמיתי שעבר ראש הממשלה ה-11 של מדינת ישראל עוד ילמדו בבתי הספר. שר הביטחון שהודח מתפקידו על ידי ועדת כהן ב-1983 חזר לקדמת הבמה הפוליטית פחות משני עשורים לאחר מכן. הניצחון האלקטורלי של אריאל שרון על אהוד ברק לא הוטל בספק, הציבור הישראלי מאס במי שהבטיח להיות ראש הממשלה של כולם אך בפועל היה ראש הממשלה של עצמו. במקום ברק, קיבלו אזרחי ישראל את אריאל שרון בגרסתו היותר מפויסת. מדמות דומיננטית ומיליטנטית שהתנהלה כמו אריה בכלוב, הפך שרון ברבות השנים לשועל ערמומי במובן הטוב של המילה. המהפך הושלם ומי שלא רצה אותו כשר הביטחון, קיבל אותו כראש הממשלה.
בנשימה אחת עם בן גוריון
אריאל שרון הגיע ללשכת ראש הממשלה חודשים ספורים לאחר שעלה להר הבית במהלך שהוצג על ידי הפלסטינים כעילה מספקת לפתיחת האינתיפאדה השנייה (שכנראה הייתה פורצת גם בלי שרון). גם האנשים שתמכו בו בקלפי וגם היועצים הקרובים שהקיפו אותו לא בהכרח ידעו איזה שרון ייכנס ללשכה המחייבת ברחוב קפלן – ואף אחד מהם בוודאי לא שיער בנפשו שעם ירידתו מהבמה הפוליטית חמש שנים לאחר מכן יוזכר שרון בנשימה אחת עם דוד בן גוריון.
האהדה הציבורית חסרת התקדים לה זכה שרון בערוב ימיו לא הייתה תוצר של מהלך בודד זה או אחר. היא גם לא הייתה תוצר של "ההתפכחות המדינית" אותה מזכיר מפעם לפעם אמנון אברמוביץ בהתייחסו לתכנית ההתנתקות. היא הייתה קודם כל ולפני הכל תוצר של מנהיגות חסרת פשרות בתקופה שבה הפיגועים הכו בזה אחר זה. שרון היה שם על מנת לנווט את הספינה לחוף מבטחים וכשהוא דפק על השולחן אף אחד לא העז להתווכח – גם אויביו המרים ביותר ידעו שעם שרון לא מתעסקים. היום, השולחן הוא אותו שולחן, אבל עליו אף אחד לא דופק.
את המנהיגות והתכליתיות שילב שרון עם תכונת אופי אחת השמורה לגדולים באמת: היכולת למצוא שפה משותפת עם אלה שלא ראו עמו עין בעין. יוסי שריד כתב השבוע על הפגישות שהיה מקיים עם שרון עת כיהן כיושב ראש האופוזיציה. פגישות העדכון הסדירות שאמורות היו להתקיים פעם בחודש הפכו לפגישות שבועיות ואינטימיות שבהן הוחלפו חוויות, רשמים ודעות. לא דבר מובן מאליו בהתחשב בנקודת הפתיחה האידאולוגית של השניים – הרבה לפני ההתנתקות.
במבחן המורשת ייזכר שרון כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן – וזאת במיוחד על רקע קודמיו ויורשיו בתפקיד. שרון ידע לדפוק על השולחן. הוא לא חשש לפטר שרים שלא סרו למרותו ולא היסס לקבוע עובדות בשטח, אך בניגוד לאנשים שהיו שם לפניו ואחריו, הוא גם ידע לבקש עצה בעת הצורך. לשרון לא היה מנדט בלעדי על התבונה או על השכל ועל כך יעיד מרחב התמרון הגדול יחסית שהעניק לצוות היועצים שהקיף אותו. שרון עורר השראה בסובבים אותו. הם שאפו ללמוד ממנו – הוא לא היסס ללמוד מהם.
בימים הקרובים ייקשרו לשמו של אריאל שרון אינספור סופרלטיבים. חלק גדול מהמנהיגים זוכים לעדנה רק לאחר לכתם. אריק זכה ליהנות ממנה במשך תקופה קצרה עוד כשהיה עמנו והיא הגיעה לו. כעת, מגיע לו לנוח על משכבו בשלום – הוא הרוויח את המנוחה ביושר.
יהי זכרו ברוך.