אם נשיא המדינה סבור שמקבלי ההחלטות מובילים את המדינה לדרך מסוכנת העלולה להמיט אסון על העם, והוא מחליט לשתוק – הוא מועל באמון שהעניקו לו נבחרי העם כאשר בחרו בו לתפקידו הרם והסמלי. אם נשיא המדינה הוא שמעון פרס – אמירה זו חריפה עוד יותר. ראש הממשלה לשעבר, שר הבטחון לשעבר, סגן שר הבטחון לשעבר, מנכ"ל משרד הבטחון לשעבר, והאיש שהקים, בהוראת דוד בן גוריון את מה שהקים בדימונה, אינו רק נשיא, הוא גם "מר בטחון".
הוא חש – כמו ראש המוסד הקודם וראש שב"כ הקודם והרמטכ"ל הקודם, ועוד רבים אחרים, כי מדובר כאן בטעות המובלת על ידי ראש הממשלה ושר הבטחון. לאחר שכל אחד מאנשי הבטחון לשעבר ניסה את כוחו בשכנוע אישי, הם הגיעו, כולם, למסקנה שהדרך היחידה לגרום למקבלי ההחלטות לחשוב פעם נוספת, היא לפתוח בדיון ציבורי.
המסר של כולם זהה כמעט: אין בידי ישראל דרך מעשית לבטל את האיום הגרעיני מאירן, אלא לדחותו לתקופה לא ארוכה. הטכנולוגיה שבידי האמריקאים עשויה להאריך תקופה זו באופן משמעותי, אם לא למעלה מזה. פעולה ישראלית בלתי מוסכמת על האמריקאים תסבך את ישראל מול ארה"ב, תצדיק בעיני האיראנים את הפיתוח המואץ של היכולת הגרעינית שלהם, תהפוך את ישראל למטרה איראנית מובהקת, ותסכן את ישראל מול העולם המוסלמי. יש ללחוץ על החרפת הסנקציות ולהמתין לפעולה האמריקאית אם הן לא יועילו.
לנשיא אין סמכויות, אבל לדבר מותר לו
אחרי שלוש וחצי שנים שבהן העניק הנשיא מטריה דיפלומטית (מופרזת) לממשלת נתניהו-ליברמן, וניסה לשכנע את מנהיגי העולם (בעיקר את נשיא ארה"ב) כי פניה של הממשלה לשלום, וכי היא מוכנה לשלם את המחיר (שלא היתה מוכנה לשלם מעולם) עבור השלום עם הפלסטינים, הגיע הנשיא, כנראה, להכרה שאינו יכול להמשיך במשחק הזה, ובחיבוק המלאכותי עם נתניהו.
עכשיו, לאחר שלא הפסיק לשבח את פרס ולהודות לו על שירותו הלאומי המצויין, נזכר נתניהו בכל "טעויותיו" של הנשיא. את "טעות" אוסלו יכול נתניהו לייחס רק לעצמו: כראש האופוזיציה הבטיח לכנסת, ב-1993 כי כאשר יכהן כראש ממשלה יבטל את ההסכם, ועמד בדיבורו (למעשה. לכאורה רק היתנה את המשך קיומו). את ה"טעות" שבהתנגדות פרס להפצצת הכור בעירק ב-1981 קיבלנו עשר שנים אחר כך, כאשר ישראל שותקה לחלוטין לחודש וחצי, וטילים נפלו על תל-אביב ועל מקומות אחרים בארץ, ללא כל אפשרות ישראלית להערך כנגדם. אבל ה"טעות" השלישית היא המגוחכת ביותר: נתניהו (באמצעות "מקורביו") מאשים את פרס בכך שתמך ביזמת הליכוד לנסיגה חד צדדית מעזה. אתם מבינים? יו"ר מפלגת העבודה דאז, שמעון פרס, תמך ביוזמת ראש הממשלה וראש הליכוד דאז, אריאל שרון, לצאת מעזה, ושבע שנים אחר כך מאשים ראש הממשלה וראש הליכוד, נתניהו, את הנשיא פרס בכך שתמך בקודמו! כנראה שאין סוף לאבסורד.
לנשיא אין כמעט סמכויות. אבל לדבר מותר לו. שלוש וחצי שנים ביקשו ממנו לדבר בזכותה של הממשלה, והוא עשה זאת. בתחילה מתוך שכנוע ואחר כך מתוך אינרציה. עכשיו פתאום אומרים שזה לא בסדר שהוא מדבר. הוא רואה את מצעד האיוולת ומנסה לעצור אותו. אין לו שום יכולת רשמית לעשות זאת, אבל כיון שהוא שונה מכל הנשיאים אשר לפניו, יש לדבריו משמעות. אולי משום כך התעוררה לשכת נתניהו בזעם שכזה.