השוטרת שירתה במחבל, ארכיון (צילום: מג
כל הסיפור שלנו על רגל אחת|צילום: מג"ב
סיפור הריגתו של הנער הפלסטיני בחברון, מידי לוחמת מג"ב אשר סברה כי הוא מאיים על עמיתה באקדח אמיתי, הוא כל הסיפור שלנו על רגל אחת: ג' ראתה פלסטיני צעיר המוציא אקדח מכיסו ומכוון אותו לרקתו של לוחם ביחידתה. מאומנת היטב, ויודעת שברגע שבו מדובר בסכנת חיים חייבים לפעול, ירתה לעברו שלוש יריות והרגה אותו. בעיניה – הצילה אח לנשק. בעיני הצד שלנו – היא גיבורה שידעה לפעול בקור רוח במצב שבו אחרים עלולים היו להתבלבל. בעיני הפלסטינים – שוטרת ישראלית הרגה נער פלסטיני בלתי חמוש שהשתעשע באקדח צעצוע.

כמו בטרגדיה יוונית – כולם צודקים, כל אחד והצדק שלו, וכולם משלמים את המחיר בסוף. כשלא מדברים, כשאין תהליך מדיני, כאשר אין אופק, מגיעה האלימות, גם אם מי שעומד בראש אינו רוצה בה, ומבין את מחירה.

כן. האינתיפאדה השלישית כבר כאן. ההסברים מוכרים: במקום להפוך את הגדה לסינגפור כדי שעזה תתקנא בה, הופכת רצועת עזה לסוג של סיפור הצלחה ואילו הגדה המערבית ממשיכה להיות תלויה בנו לחלוטין. אם שטייניץ מחזיק את כספי המכס של הפלסטינים, וליברמן מסביר מעל כל במה שמחמוד עבאס הוא "טרוריסט מדיני", התושבים מביטים בעיניים כלות אל התקציבים הזורמים אל אחיהם מדרום ואל ביקורי האח"מים ואל ההערכה אל מי שהשתמשו בכוח והצליחו לירות טילים לתל אביב ולירושלים, גם אם הללו הגיעו לשטחים פתוחים. בעוד אנחנו גאים כל כך ב"כיפת הברזל", הם גאים בעצם הטווח שהגיעו אליו, ובכך שהצמידו אותנו לממ"דים גם במרכז הארץ.

האינתיפאדה כבר כאן, ומעתה נידרש לעסוק, נקודתית, בדילמות הישנות: האם טוב עשו החיילים שנסוגו מפני הפלסטינים שאיימו עליהם, או שמוטב היה להם לירות ולהיכנס לעימות של ממש? האם יכלה לוחמת המג"ב לדעת שמדובר באקדח דמה? ועוד מעט נשאל אם זה בסדר לעשות "אלמנה שחורה", והאם אפשר לחזור ל"נוהל שכן" למרות פסיקת בית המשפט, ובשמאל יגידו שלא, ובימין יגידו שכן, וכיון שמדובר במערכת בחירות, יתלהט הויכוח, ואלה יהיו בוגדים, ואלה יהיו פשיסטים, ואנו נחזור למצב שאנחנו כל כך טובים בו ולדיון האינסופי.

האם אפשר בכלל לעשות משהו עם הערבים? האם יש על מי לסמוך? או שלנצח נאכל חרב, ובכל כמה שנים יהיה עלינו להכיל גל של אלימות, עד שזה ישכך כתוצאה של אגרוף ברזל ישראלי, או של תובנה פלסטינית שאין בכך כדי להועיל להם במאבקם לעצמאות.

מכיוון שמדובר רק בתחילתה של האינתיפאדה, ועדיין איש אינו יודע לאן זה מוביל ומה תהיה רמת האלימות שלה, יש עדיין אפשרות לבלום אותה. לא בכדורים (הכדורים רק יגבירו את הרצון בנקם), אלא בנסיון להגיע להסדר, ולו חלקי עם אותה הנהגה פלסטינית שמכירה בישראל ואשר מבקשת להידבר איתנו.

לנו אין זמן. כבר היום אין רוב יהודי ממערב לירדן, וכאשר יהיה בשטח זה רוב פלסטיני, יהיה הלחץ הפנימי והחיצוני לקבוע גבול בינינו לבין הפלסטינים, חזק הרבה יותר. אין גם זמן להמתין עד לאחר הבחירות. השטח רותח. אי אפשר להגיע להכרעות מרחיקות לכת לפני הבחירות, אך בהידברות אפשר להתחיל. מי שאיננו עושה זאת, נוטל על עצמו אחריות גדולה מדי.