הוועדה המסדרת - אותה ועדה בת חמישה חברים ותיקים שייצגה את פרס ורבין, יונים וניצים, גברים ונשים, ואשר הבטיחה , קודם כל, את מיקומה-שלה, פינתה מקום לשיטה דמוקרטית הרבה יותר של שלושה סיבובי עשיריות. בתום כל סיבוב פורסמו התוצאות, והמועמדים שלא נבחרו יכולים היו להחליט אם ברצונם להמשיך ולהתמודד.
אבא אבן, למשל, החליט שלא יתמודד לאחר שנפל בעשיריה הראשונה. הייתה זו שעתם הגדולה של הצעירים. בזה אחר זה נכנסנו לכנסת: חיים רמון ועמיר פרץ ואברום בורג וחגי מירום וכותב שורות אלה. הייתה תחושה ש"העבודה" החליפה קידומת.
"תגידי לביילין שזה חבר מרכז, הוא מכיר אותי"
אבל עד מהרה נחשפה סכנתה של השיטה החדשה. אלה מאיתנו שקיבלו תפקידים ממשלתיים נתקלו, עד מהרה, בתופעה שכבר שמענו עליה מעמיתינו בליכוד: בקשות חברי המרכז. כמי שכיהן אז כסגן שר האוצר, שימשתי כתובת פופולרית מאד לחברי המרכז. בתחילה היו אלה בודדים. כיון שמדובר באנשים שאת רובם ככולם הכרתי, לא יכולתי להתעלם מהם. הם ביקשו להיפגש ו"להתייעץ", וכשהגיעו ביקשו למנותם לדירקטורים בחברות ממשלתיות, ולמצוא להם או לבני משפחתם עבודה במגזר הציבורי. הם לא היו מוכנים להשלים עם השלילה הסוחפת שלי.
ואז החל גל המכתבים (אז עוד היו דברים כאלה). המסר החוזר היה: "בליכוד ממנים אפילו סוסים לתפקידי דירקטורים, ואילו אנחנו מתאימים, ואתה מתעלם מאיתנו. ניפגש לפני הבחירות הבאות". ברור היה לחברי ולי כי זו שיטה בלתי אפשרית. אני כמעט משוכנע שאילו גם בבחירות 1992 הייתה נותרת השיטה, היו רבים מאיתנו נשארים מחוץ לרשימה, ומי שהיה נותר בה היה זה שהתאים עצמו למשטר המרכז, ועסק במינויים בלי הכרה.
להוריד לחץ מהנבחרים
ואף על פי כן, בין שלוש האפשרויות העיקריות (ועדת מינויים, גוף מפלגתי בן למעלה מאלף חברים או פריימריז בקרב כל חברי המפלגה) אין לי כל ספק שהפריימריז הם המשקפים ביותר את עדיפויות חברי המפלגה, מבלי לייצר לחצים כבדים מדי על הנבחר אשר מגיע לעמדה שלטונית
הקלות הבלתי נסבלת שבה מחליטות עכשיו מפלגות לוותר על הפריימריז לטובת שיטות שנפסלו על ידי המפלגות הגדולות בעבר, נובעת מפזיזות לדעתי. יש הרבה חסרונות בפריימריז, אבל החזרת ההכרעה למרכז או לוועדה מסדרת תחזיר לחצים בלתי סבירים על הנבחרים, ולא כולם יוכלו לעמוד בהם. אל תמהרו לעשות זאת!