אין ספק שאובמה רתח מזעם, ויכול להיות שבינו לבין עצמו תכנן כל מיני תרחישי נקמה בנתניהו, בעיקר כאשר מדובר בתקופה של שבועות מעטים לפני הבחירות בישראל, אשר בהם לכל צעד של הנשיא הנבחר מחדש יש משמעות כלפי קהל הבוחרים. הוא יודע שרוב הישראלים העדיפו את רומני, אך הוא גם יודע שהבוחר הישראלי איננו אוהב עימותים בין ממשלת ישראל והממשל האמריקני. ברור לו היכן מרוחה החמאה.
נשיא ארה"ב, שנבחר לתקופת כהונה שניה ואחרונה הוא תמיד חזק מנשיא הנבחר לכהונה ראשונה, ואשר פוזל ארבע שנים לארבע השנים הבאות. אם אכן הוא נחוש בדעתו להצדיק את פרס נובל שקיבל "על החשבון" ולא מימש אפילו את קצהו, אם הוא מתכוון באמת לממש את מה שנאם בנאום קהיר המפורסם שלו מ-2009, ובהופעות אחרות שלו אשר בהן הציג את עמדותיו בנושאים שלנו, צפוי הרבה יותר שהוא יודיע בפומבי כי הוא מתכוון להזמין את ראש הממשלה שייבחר בישראל בעקבות הבחירות הקרובות, ואת מחמוד עבאס, לוועידת פסגה בוושינגטון, וכי ההזמנה הרשמית תימסר לשני הצדדים לאחר הבחירות בישראל.
כך, מבלי לנקוט עמדה באשר למועמד המועדף בעיניו כמנהיג הישראלי, יוכל לסייע בהטיית הדיון בישראל אל הנושא שנתניהו בורח ממנו כמו מאש – הצורך לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הסכסוך חי וקיים
במקום להמשיך בדיון העקר בנושא איראן ("פצצה או הפצצה"), תוכל מערכת הבחירות בישראל לעסוק בוויכוח האמיתי הנוגע למחיר השלום, שהרי העובדה שכמעט כולם רוצים שלום אינה מעלה ואינה מורידה. השאלה האמיתית היא מי מוכן לשלם את מחיר הפרמטרים של קלינטון או יזמת ז'נבה, שרק הם יאפשרו הסדר מוסכם.
בסביבתו של אובמה נשקלת האפשרות הזו. יש כאלה בוושינגטון המציעים לו לפגוע בנתניהו באופן ישיר הרבה יותר, ויש גם כאלה המבקשים ממנו לברוח מן המיטה החולה של המזרח התיכון, ולהפנות את תשומת ליבו לזירה החשובה, לכאורה, הרבה יותר: מזרח אסיה.
אבל המזרח התיכון לא יוכל לחכות ללוח הזמנים העמוס של המעצמה היחידה בעולם. סוריה עולה באש, מצרים לומדת איך זה להישלט על ידי "האחים המוסלמים", ירדן זקוקה, נואשות, לסיוע, והסכסוך הישראלי פלסטיני יודע תמיד להזכיר את עצמו כאשר אחרים שוכחים את קיומו.