שוב יום כיפור, ושוב זכרונות המלחמה ההיא שהוציאה אותנו מבתי הכנסת בשעה שתיים בצהריים, מתערבבים בזכרונות הילדות על ההליכה עם סבא לתפילה בצריף הישן ששימש בית כנסת. שוב גירוד בפצעים הישנים, והפעם – בעזרת פרטי דו"ח ועדת אגרנט, שנחשפו עכשיו (למה, לעזאזל, רק אחרי 39 שנה?). המזוכיסטים שמוכנים לקרוא את הפרטים, אינם יכולים שלא למרוט את שערות ראשם. ביתר שאת מתבררת הקונספציה המטומטמת ההיא, שכיבוש השטחים מעניק חגורת ביטחון המונעת מאוייבינו להתקיפנו, ואם יעשו זאת – ננפנף אותם בקלות. משה דיין, הגיבור הנערץ, מדבר דברי הבל על כך שעדיף להישאר בשארם א-שייח מאשר לעשות שלום עם מצרים. והמערך מפרסם, באוגוסט 1973, את מודעת הבחירות המטורפת ביותר בהיסטוריה, על כך שרק הוא היה מסוגל להבטיח שקט כל כך מוצלח בגבולות.
הפרטים המתפרסמים עכשיו נראים תמוהים בעיני המתבונן: הרי המלך חוסיין הזהיר את ראש הממשלה גולדה מאיר. והמרגלים שסייעו לנו העבירו ידיעות על תרגילים ועל כוונות ועל תכניות ואפילו ראש המוסד הבין שתהיה מלחמה. לא ברור איך, אחרי כל הדברים הללו, לא העיר עוזר ראש המוסד את המזכיר הצבאי של גולדה בליל יום הכיפורים כדי לבשר לה שעוד מעט תהיה מלחמה.
איך מברק חשוב לא הגיע לכל מי שהיה צריך להגיע, איך ראש אמ"ן לא הבין, איך החיילים לא היו בעמדות, איך לא גייסו מילואים? הקורא הנבון, שלא חי את שש שנות העיוורון הישראליות, בין 1967 ל-1973, פשוט לא יכול להבין איך אנשים מפורסמים כל כך, נערצים כל כך, שחלקם אפילו הוטבעו על שטרות הכסף שלנו והאחרים מונצחים ברחובותיה ובשכונותיה של הארץ, לא הבינו כלום.
עיוורון מדיני
עיזבו את הפרטים. הם חשובים לרושמי העיתים. לנו חשוב העיוורון המדיני שסימא את מי שהוביל, מלהבין את המידע שהגיע אליו. מי שחושב שהעיוורון הזה בא אל קיצו בעקבות המלחמה, שהוכיחה איזו איוולת היתה המחשבה שהשטחים הם חגורת בטחון – שיקום.