מצד האקדמיה, אגב, צ'פלין צריך היה בכלל להודות שנתנו לו את ההזדמנות. כי עם יתר סרטי המופת שלו כמו "זמנים מודרניים", "הבהלה לזהב", "אורות הכרך" ו"הנער" הוא כלל לא היה מועמד. בשום קטגוריה.
צ'פלין לא לבד. הוא רק דוגמה אחת, מהדהדת, לאיוולת ולטעם הרע מאחורי טקס הסגידה לפסל הזהב. להחלטות תמוהות ומביכות שמלוות את האירוע הזה כבר שנים רבות מאוד. למעשה, די מדהים לחשוב שכבר 85 שנים מצליח האוסקר לשמור על מעמדו כפרס החשוב ביותר בתעשיית הקולנוע העולמית, לאחר כל כך הרבה ביזיונות שצבר לו בדרך.
הנה סר אלפרד היצ'קוק. סרטיו נלמדים בכל שיעור קולנוע שמתקיים על פני כדור הארץ. אבל למרות 5 מועמדויות (כן, גם "פסיכו" ביניהם) היצ'קוק לא זכה. אינגמר ברגמן, שנחשב לאחד הבימאים החשובים בהיסטוריה, עבר ניסיון קצת יותר רע לב: 9 מועמדויות לאורך 25 שנים (כולל עבור היצירות המופלאות "תותי בר" ו"פאני ואלכסנדר") וכלום. נאדה. אקירה קורוסאווה, הבמאי שיצר סרטים מעוררי תדהמה כמו "רשומון" ו"שבעת הסמוראים", נשאר בידיים ריקות.
הבמאי הגאון סטנלי קובריק דווקא כן זכה. יפה מאוד. במה? באוסקר על אפקטים מיוחדים בלבד. שזה כמו להעניק ללאונרדו דה וינצ'י פרס על המונה ליזה בגלל המסגרת.
ולא רק יוצרים נמצאים ברשימה הלא נתפסת הזאת, גם שחקנים שאין חולק כי הם מהמעולים ביותר. מרצ'לו מוסטרויאני למשל, לבש שלוש פעמים את הטוקסידו לחינם. לפיטר סלרס, שהופעותיו ב"ד"ר סטריינג'לאב" ו"להיות שם" הוגדרו כעל אנושיות ממש, נשבר הלב פעמיים.
כך גם לגבי ריצ'ארד ברטון, פיטר אוטול, איאן מקלן, מרלין דיטריך, קרי גראנט (טוב, ככה זה כשיודעים בתעשייה של שנות ה-50 שאתה הומו), דני קיי (אפילו לא הועמד), באסטר קיטון (גם הוא לא הועמד), פיטר פאלק, דיויד לינץ' (אולי בגלל התספורת?) והרשימה נמשכת בלי סוף.
המעמד מחייב, גם המסיבה
אז איך הפסל הזה, תשאלו, ממשיך להיות כה מבוקש, למרות שהעדויות מראות שלא רק שלא כל הנוצץ זהב, אלא שעל כל הזהב הזה יש כתם שחור? הו, כי באקדמיה האמריקאית לקולנוע, יש אמנם הרבה חוסר טעם, אבל שכל וערמומיות יש בהחלט. וגם הם מבינים, שיש ראיות מפלילות שצריך למחוק. איך עושים את זה? פשוט: מזמינים את כל אלה שנגרם להם עוול מהסרטים, כשהם כבר לא יכולים ליצור סרטים, ונותנים להם פרס על מפעל חיים (המכונה "פרס ת'ולברג"). העסק משתלם. הקולנוען, שעוד רגע הולך למות, מקבל מחווה אחרונה, עם קליפ מרהיב ומוקדש לו זמן ארוך יותר מסתם זוכה רגיל, ובאקדמיה יכולים לשטוף ידיים ולהגיד שהאיש זכה גם זכה. כך קרה עם היצ'קוק, קורוסאווה, דני קיי ועוד.
במקרים מיוחדים, כשהמבוכה רבה מדי, משתמשים בשיטת מנהרת הזמן ונותנים פרסים רטרואקטיבית. כן, יש דבר כזה, מתברר. 21 שנים אחרי צאת הסרט "אורות הבמה" של צ'פלין, החליטו באקדמיה שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה, והעניקו לו אוסקר בדיעבד. כמובן שלא הגזימו עם הפרס. בכל זאת מדובר באקדמיה המוכרת ולכן הוא ניתן עבור פס הקול בלבד. העיקר שבדברי הימים יירשם שצ'פלין, כאילו כן זכה.
אף אחד לא ייקח מטקס האוסקר את הנצנצים שלו. הרי מדובר באמת באירוע מרהיב. שלוש וחצי שעות של במה מושקעת, שטיחים מקיר לקיר, כוכבים ללא סוף והרבה רגעי מתח והתרגשות, מתוקף המעמד. אני עצמי מקפיד כבר שנים לתפוס שינה מוקדמת כדי להתעורר בשלוש וחצי בבוקר, לטובת המסיבה הזאת.
וכך צריך להתייחס אל האירוע – כאל מסיבה. אירוע יחצני שפעם מצליח בחלק מהזמן לפרגן לסרטים טובים ובחלק אחר ממש לא. היומרה להפוך את חגיגת הקונפטי הזו לתו תקן אולימפי כמדד לטיב הסרט, מעלה גיחוך כבר 85 שנה.