אנחנו אוהבים לבקר את הספורטאים שלנו, ומצפים מהם את מה שאנחנו לא מצפים מעצמנו. הכוונה היא לא רק ברמה הפיזית, אלא בזאת המנטאלית. בתור מי שישב ביציע, אפשר לומר שאחרי ה-3:0 הרוח שהייתה בפתיחת המשחק (כלומר, לפחות בשלוש הדקות הראשונות שלו) התפוגגה כמעט לגמרי. לא שלא היה עידוד, אבל אפשר היה להרגיש תחושת ייאוש. בגזרת השחקנים, לעומת זאת, זה היה שונה לגמרי. במקום להישבר, הם המשיכו לשחק וכמעט שהפכו את התוצאה מול קבוצה אירופאית לגיטימית שעברה את מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות והגיעה לחצי גמר הליגה האירופית.
זה רק ספורט. כן, אבל...
אנו אוהבים לחשוב שבספורט הכל אפשרי, וזה נכון, אך רק באופן מוגבל. התקציב של באזל גבוה משמעותית מזה של מכבי (יסלחו לי אוהדי מכבי חיפה, אבל מכבי יש רק אחת). היא מנוסה יותר, ולכן גם עברה. את הניתוח הספורטיבי צריך להשאיר למומחי הספורט, אבל בניתוח הרציונאלי- שמתבסס על עובדות – אפשר לומר שזאת לא הפתעה. ובכל זאת, קהל שלם ואני איתו יצאנו מאוכזבים. כי ספורט זה ספורט, וכי אנחנו תמיד מאמינים שאנו יכולים לנצח גם אם בניתוח הגיוני של הדברים הסיכויים לא לטובתנו.
אוהדים הם גם אנשים אימפולסיביים. קופצים, צועקים, משתוללים, משתחררים. רגשיים באופן לא הגיוני, באופן שלפעמים קשה להסביר. בתוך כל האמוציות יש את מי שצריכים לנהל קבוצה ולחשוב קדימה באופן מפוכח. זה אופן הניהול המקצועי שנדרש כדי שנתקדם. כמו שבאזל לא הפכה להיות קבוצה אירופאית לגיטימית תוך שנה או שנתיים, כך גם מכבי לא תהפוך לאימפריה אירופית תוך שנה אחת. אם התהליך הנוכחי יימשך, עם מיץ' וג'ורדי, אין סיבה שתוך עשור לא נעשה את קפיצת המדרגה שאנחנו מחכים לה. אולי פחות. אולי, עם קצת מזל בהגרלה, זה יתחיל אפילו השנה. העניין הוא שמעבר ללב ונשמה, החלק ששמור לאוהדים, דרושים ניהול, כסף, ניסיון והמשכיות. כמו בכל תחום בחיים.
קפצתי אתמול באצטדיון, התחבקתי בגול השלישי עם מישהו שאני לא מכיר, בעטתי בעצבים בכיסא שלפניי בהחמצות של מכבי. ספורט הוא עניין אמוציונלי, את זה אנחנו יודעים, אבל בסופו של דבר גם צריך לזכור שזה רק ספורט. אפשר לנצח ואפשר להפסיד בו. הפעם הפסדנו, ואנחנו לא אוהבים את זה כמובן, אבל צריך גם לדעת איך לעשות את זה בכבוד. ובמבחן הזה הקהל, שנשאר לעמוד ולמחוא כפיים אחרי שריקת הסיום, עמד. גם השחקנים.