כל השאר, שבחיי היום יום שלהם יודעים להתבטא נהדר (מי יותר, מי פחות), נאלמים. יכולות להיות לכך מספר סיבות. החשש המרכזי כנראה טמון בחשש לאבד קהל. המשמעות של פחות קהל היא פחות כסף, וזה כמובן דבר שכל אחד יכול להזדהות איתו. רובנו צריכים להתפרנס. הבעיה היא שכשאתה בוחר להיות אמן – עם כל ההיבטים החיוביים שבדבר – מעריצים ומעריצות, תהילה ועוד - מוטלת עלייך גם אחריות. יש לך קהל מאזינים, צופים, מעריצים שמקשיב לך.
יש כיום את מי שמבקרים את גולן וחדד על עצם הבעת התמיכה, וישנם גם מי שמבקרים את האופן בו תמכו (ספק אם "אתה תותח" זאת דרך לכבד ראש ממשלה, ברמה העקרונית, ומבלי לתמוך או להתנגד לראש הממשלה הספציפי הזה). אבל היי, הם לפחות הביעו את דעתם. שאר האמנים, ברובם, והבולטים שבהם, בוחרים בזכות השתיקה.
לעם ישראל זקוק: ברוס ספרינגסטין
איפה קלינט איסטווד הישראלי, שיישא נאום בוועידת הליכוד ויסחף את ההמונים לעבר העמדות האידאולוגיות שלו? המקורי הביע תמיכה פומבית ברפובליקנים בארה"ב. איפה ברוס ספרינגסטין תוצרת הארץ, שיגיע לוועידה של מפלגת העבודה ויאמר את כל אשר על ליבו? הספרינגסטין האמיתי עשה זאת עבור אובמה. כאן יש לנו את יובל סמו שמגיע לוועידה לעשות צחוקים. אז סמו קורע מצחוק, אבל איפה מי שמתיימרים להיות בעלי אמירה עקרונית?
יש בישראל כמה יוצרים אמיתיים שלא מפחדים. למשל יורם קניוק, שבגילו ואחרי מה שעבר לא צריך לפחד כבר מכלום. עוד ברשימה: רונה קינן, אחינועם ניני ואמנים נוספים שלא חוששים להביע את דעתם, אולי בעיקר כי היא משתלבת עם עמדת הברנז'ה והקהל הטבעי שלהם גם ככה, כנראה כי הם פשוט חייבים לומר אותה. בוער להם. יכול להיות שמשנות ה-90 של אביב גפן (לעומת גרסת שנות האלפיים הרגועה שלו), לא היה לנו כאן אומן מוביל ובולט שמוכן לשטוח את משנתו בפני הקהל שלו?
גולן וחדד, שלפעמים מושמצים בקרב "יודעי הדבר", כל אלה שמדברים על אמנות ויצירה, כנראה יכולים ללמד אותם דבר או שניים על איך אומן, אדם בעל דעה אמיתית, צריך להתנהג. האמנים שספונים להם במגדל השן צריכים לרדת ממנו. אז למה לי פוליטיקה עכשיו, שואלים במשינה? אם אתה לא אומן אמיתי, השורה הזאת באמת נכונה.