ברכות, חברים שלי. אתה שמתייג אותי במודעות לתוספי מזון בייבוא בלעדי של חמותך. את ששואלת בכל פעם שאנחנו נפגשים אם שמתי לב שעשית לי לייק, ואם כן אז למה לא עשיתי בחזרה. אתם שדוחפים לכל דף את ההופעה/ בזאר/ טיול עם הילדים לגרמניה. המחבבים האוטומטיים, שחקני המילים הסדרתיים והמגיבים הכפייתיים. אם במקרה שכחתי מישהו הוא מוזמן לטנף כאן למטה בטוקבקים.
אבל לא היום, זה יום של שמחה. אחרי אלפיים שנות של הישגים די ממוצעים בספורט, במלחמות, בהגנה על זכויות האדם ואיכות הסביבה ובדירוג המדינות שכיף לחיות בהן באופן כללי, יש לנו אליפות. גבירותיי ורבותי, אנחנו במקום הראשון בעולם בשימוש ברשתות חברתיות. זה לא כל כך מפתיע במדינה שראש שממשלה שלה הפך את הדיבור לחשוב בהרבה מהמעשה, ובכל זאת מדובר בהישג משמח. לרגל הזכייה חשבתי על חמש תכונות משותפות שעזרו לנו למקום הראשון, אפילו בלי להתאמן. או להתאמץ.
אנחנו לא באמת חברים
לפני לא הרבה מאוד זמן, חבר היה חבר ואח היה אח. היום, כל עוזר מתדלק ממנה את עצמו לקרוב משפחה וכל שוליית מוכר בפיצוצייה לתאום הסיאמי ממנו הופרדתי בלידתנו הטראומטית. כל ישראל חברים, אחים וגברים. אבל כשצריך לעמוד בתור למשל, אף אח לא רואה את אחיו ממטר.
בניגוד לחברים אמיתיים שדורשים תשומת לב אמיתית, חברי רשת קלים מאוד לתחזוקה, שימור וניתוק. למישהו יש מצב רוח רע? אפשר להסיר אותו מהרשימה או לעשות לו לייק. מצטער, חברים בפייסבוק הם לא חברים. אחרת, איך תסבירו את זה שאפילו לסוציומט כמוני יש יותר מאלף?
אנחנו לא מעורבים
בסוף השבוע שעבר זרקו עליי ביצה. זה היה בעיצומה של אחת ההפגנות האלה שאני כשמאלני מסריח משתתף בהן לפעמים. "באותה מידה יכלו לזרוק עליך רימון", אמר לי חבר מודאג כשסיפרתי לו על הגרביים שנאלצתי להשליך.
צודק החבר, מסוכן בחוץ. למה לצאת ולצעוק ברחובות? הרבה יותר בטוח וקל להצטרף לקבוצה, לשנות את תמונת הפרופיל או להעלות סטטוס מתחכם. כך המצפון והגרביים נשארים נקיים וגם המציאות לא ממש משתנה. עכשיו תגידו לי שבלי פייסבוק לא הייתה מהפכה במצרים? אז אני אגיד לכם בחזרה שלרוב תושבי מצרים אין אפילו תקע חשמלי לחבר אליו מחשב, אז תמצאו סיבות אחרות. למשל, זה שיש להם חרא של חיים.
אנחנו עפים על עצמנו
הרשת החברתית נועדה כדי ליצור קשר עם חברים. אבל חברים אמיתיים, כידוע, זה לא תמיד כיף. הפלצתם בטיול למצדה בשנות השמונים? סמכו על הכיתה שלכם שהיא לא תשכח זאת לעולם.
אבל ברשת החברתית אפשר להמציא. כמו שכל פקידה ישראלית היא מנהלת לשכה וכל נהג סמנכ"ל לוגיסטיקה, כך גם כמעט כל המרושתים חברתית לוקחים את המציאות למקומות שכפות רגליהם לא דרכו בהם מעולם. על פניו מדובר בשקר לבן שלא אמור להזיק לאף אחד, חוץ מאשר לאלה שהאמינו וניסו לעמת אותו עם המציאות.
אנחנו שונאים פרטיות
אני משער שמייסדי הרשתות החברתית טרחו לא מעט כדי להגן על פרטיות הגולשים. באמת תודה לכם, אבל בגרסה העברית זה מיותר לגמרי. במכולת, בעבודה ובחדר המדרגות, כולם יודעים כמה אתם מרוויחים, כמה פעמים אתם עושים את זה בשבוע ולאיזה עומק חדרה הציפורן של הבוהן בכף רגלכם השמאלית. אם הם לא יודעים הם לא יתביישו לשאול, אם תסרבו לענות תחשבו לאויבי הציבור, ואם במציאות אין לנו פרטיות - למה שתהיה לנו ברשת?
תרבות? איזה תרבות?
מכירים את אלה שמחדשים כל שנה את המנוי לתיאטרון אבל לא הלכו להצגה כבר עשר שנים? הרשת החברתית מאפשרת להם להרחיב את ההתנהגות הזו אפילו בלי לעשות מנוי. כל אחד יכול להיות חובב צילום, תיאטרון, מוזיקה, מסעדות ומה לא. כל מה שצריך זה חיבור לאינטרנט ויד קלה על העכבר. המפסידים העיקריים מזה, אגב, הם האמנים שממשיכים לעשות את מה שהם עושים, ובגלל כמות הלייקים גם מאמינים שיהיה להם קהל. לנו ממש לא אכפת לאשר השתתפות בכל אירוע. אז מה אם אנחנו בכלל לא מתכוונים לבוא, העיקר שאנחנו נראים טוב בפרופיל.