תארו לכם שיום אחד הילד הקטן שלכם נעלם. פשוט נעלם. דמיינו שעה אחת כזו שבה אתם לא יודעים איפה הוא. נורא, נכון?
עכשיו דמיינו שישים שנה כאלה. שישים שנה שבהן אתם מחפשים את הילד שנעלם אחרי שהבאתם אותו לבית החולים.
עכשיו דמיינו שזה לא קרה רק לכם, אלא גם לכל המשפחה שלכם ולכל השכנים שלכם. דמיינו שבכל משפחה בשכונה שלכם נעלם ילד. באותה צורה. באותה שיטה.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נעלמו אלפי תינוקות שנולדו למשפחות עולים. רוב המשפחות היו יוצאות עדות המזרח, כשני שליש – מתימן. הילדים נעלמו לאחר שאושפזו בבתי חולים ובבתי תינוקות. רובם היו תינוקות, חלקם – ילדים בני שלוש וארבע. להורים נאמר שהילדים מתו, אך לא ניתנה להם גופה, לא מסמכי פטירה ולא קבר. רק נאמר להם שהילד נפטר במפתיע ונקבר על ידי בית החולים. לזעקת ההורים לא היה מושיע.
לפני כמה שנים גיליתי שגם במשפחה שלי התרחש ניסיון חטיפה. סבתי זיכרונה לברכה ילדה זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה. ליולדות במחנה ניתנה הוראה לשים את הילדים בבית התינוקות - לפעמים אף איימו עליהן שאם לא יביאו את הילדים, הן לא יקבלו תלושי מזון. לאחר מספר ימים הילדים נעלמו מבית התינוקות. לאימהות נאמר שהילדים היו חולים והיה צריך להעביר אותם לבית החולים. סבתא שלי, שחשדה ולא האמינה, חמקה אל תוך בית התינוקות, עברה בחדרים ולבסוף מצאה את בנה, בריא ושלם. היא לקחה אותו וברחה משם. חברותיה שילדו באותו זמן לא ראו את הילדים שלהן מאז.
שלוש ועדות חקירה שפעלו לאורך השנים חזרו וטענו שרוב הילדים מתו, ואחרים – גורלם לא נודע. אבל העדויות מספרות אחרת. איך יכול להיות שהחברה הישראלית עדיין מפקפקת בהם? למה הם עדיין צריכים להילחם כדי שיאמינו להם? למה כשניצולי שואה מספרים את סיפורם אף אחד לא חושב שהם משוגעים? למה כשניצולי שואה צועקים את הכאב שלהם אף אחד לא מבקש מהם להמציא מסמכים, להוכיח שהיו שם?
תפסיקו לפקפק בקורבנות. תפסיקו להטיל ספק בעדויות. הפשע הזה קרה. הגיע הזמן שנכיר בו – למען הצדק והריפוי של כולנו.
ב-25 בספטמבר תערוך עמותת עמר"ם עצרת מול קריית הממשלה בתל אביב בדרישה להכרה בחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. לדף האירוע בפייסבוק
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: דניאל בינסטד
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: ליהי פיין, דנה כלדיאן
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il