קוראים לי חגי חרמש ואני אבא של אסף חרמש.
אסף היה חייל בבסיס שיזפון ושירת בצה"ל שנה וחודש. לפני כ-24 שנים, ביום ראשון בשלוש לפנות בוקר, אסף יצא מהבית עם הנשק ולא חזר. חדרו ריק עד היום הזה. הוא ירה בעצמו וסיים את חייו בגיל 19 וקצת.
את הבשורה שריסקה אותנו קיבלתי בבית החולים שבו עבדתי. הייתי פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש בגהה והורו לי להתייצב מיד, באמצע ישיבה שניהלתי, אצל מנהל בית החולים. שם חיכו לי נציגים של צה"ל ואמרו לי שמצאו את אסף ירוי בשדה פותוח ליד ביתנו. הם טרם דיברו על התאבדות אבל לי כאיש מקצוע היה ברור שהוא הרג את עצמו.
שואלים אותי אם בתור פסיכיאטר זיהיתי סימנים מקדימים. מסתבר שאני הסנדלר שהלך יחף. זה הפספוס של חיי. עד היום אני מתמודד עם הקושי הזה - של פסיכיאטר שלא זיהה את המצוקה האובדנית של בנו. אבל מעולם, מעולם קודם לכן לא עבר במוחי החשש שהוא בסכנה. שיום אחד הוא יקום ויתאבד.
המוות של אסף הוא שהמחיש לי כי בקרבנו, אנשי המקצוע, קיים פער ידע עצום וחוסר בהירות לגבי הסימנים המקדימים של מצוקה אובדנית. אצל רוב האנשים, ואפילו אצל אסף, יש סימנים כאלה.
אלה אמירות שלעיתים קרובות לא נותנים להן משקל. מאפיינים התנהגותיים שמהווים נורת אזהרה. רובם סימני דיכאון: הסתגרות, חוסר שמחה בהשוואה לעבר, קשיי שינה, ירידה בתיאבון, ובעיקר אמירות כמו "אין טעם לחיים האלה", "עדיף לא לחיות".
במקרים כאלה הכרחי שאיש מקצוע יחווה את דעתו, ואם אתם ממשיכים לדאוג - אל תרפו. התעקשו. גם אם זה אומר לשאול את השאלה המפורשת: "האם חשבת להתאבד?".
כן. עד כדי כך.
*
הרבה אנשים שוגים וחושבים שאם הם ישאלו שאלות כאלה הם עלולים לדחוף בן אדם להתאבד. בדיוק להפך - ככה אולי תוכלו להציל אותם.
מאז התאבדותו בני, לקחתי על עצמי משימת חיים, להעלות את המודעות למצוקה אובדנית ולסימניה ולגרום למדינת ישראל לקחת אחריות על 500 מתאבדים מדי שנה ואלפי ניסיונות התאבדות.
במסגרת זו ייסדתי יחד עם רעייתי, עפרה, את עמותת ״בשביל החיים״ המסייעת למשפחות שיקיריהן התאבדו ועוסקת במניעת התאבדויות ברמה הלאומית.
המשימה הניצבת כעת לנגד עיניי, עינינו, היא הקמת רשות לאומית למניעת התאבדויות. רשות שתאגד את ההיבטים ההסברתיים, החינוכיים והרפואיים. רשות שתוכל להציל מדי שנה, על פי מחקרים, לפחות 100 אנשים ותמנע מאלפים רבים נוספים לנסות ולממש את ההתאבדות.
רשות שתוציא צעירים, קשישים, מבוגרים מכל שכבות האוכלוסייה, מסחרור המצוקה האובדנית.
לשם כך אנחנו צריכים אתכם.
אנא תרמו לנו כדי שיחד נוכל להציל חיים.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: עידו קרני
עריכה: נעמה דעוס
איפור: ריקי קמלי
הפקה: דנה בן ג'ויה ויעל מינס
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il