"מדינות מזרח אסיה, סין, יפן, קוריאה והודו הולכות ומחזקות את מעמדן בכלכלה ובפוליטיקה העולמית", אומר אתר החוג ללימודי מזרח אסיה של אחת האוניברסיטאות.
"לנגב את התחת", אומרת סטודנטית בשנה ב' ללימודי מזרח אסיה.
"הקשרים הפוליטיים והכלכליים של ישראל עם מדינות אלו מתפתחים משנה לשנה, ויוצרים ביקוש גדל והולך לאנשים הבקיאים בתרבויות מזרח אסיה", אומר האתר.
"מוכרים לך את זה ככה ביום הפתוח", אומרת הסטודנטית.
"לימודי החוג מספקים את הידע הנדרש להשתלבות במגוון תפקידים במשרדי ממשלה, בחברות גלובליות, בחברות הייטק וסטארט-אפ, בחברות תעופה, בחברות תיירות ובמוסדות הוראה", אומר האתר.
"אמרו לי שאני אשתלב בסחר הבינלאומי, אלמד סינית ואוכל לעשות עסקים. אני בשנה ב' והסינית שאני יודעת היא ברמה של לשאול איפה השירותים", אומרת הסטודנטית. "אני קורעת את התחת פה ובסוף לא תהיה לי עבודה. אם הייתי יודעת את זה מראש הייתי הולכת ללמוד משהו אחר".
הלימודים בחוג מעניקים את ההכשרה המצוינת לה זקוקים כדי להצליח
אנה אלאבורדה סיימה לימודי משפטים בבית הספר תומס ג'פרסון בקליפורניה ב-2008. היא בחרה במכללה אחרי שקראה ש-80 אחוז מהבוגרים שלו עובדים כעורכי דין; שמונה שנים מאוחר יותר, היא עדיין לא מצאה עבודה. היא חזרה לדו"ח שבו קראה את הנתונים וגילתה את הטעות: 80 אחוזים מהסטודנטים אמנם עובדים – אבל הנתון הזה כלל גם עובדים במשרות חלקיות ובעבודות אחרות. נתון שבעצם אומר – 80 אחוז מהבוגרים שלנו עובדים במשהו.
היא תבעה. "ידעתי שזה לא בית ספר מהשורה הראשונה או השנייה, אבל הסטטיסטיקות שלו היו טובות", אמרה במשפט התקדימי שהתקיים במרץ בבית משפט בסן חוזה. התביעה שלה נדחתה. 15 תביעות נוספות כאלה כבר הוגשו בארצות הברית, זו היחידה שהבשילה לכדי דיון משפטי. התביעות האלה אולי מוגזמות; כמובן יש לאנשים אחריות לברר איפה הם הולכים ללמוד לפני שהם לוקחים הלוואה בגודל של משכנתא. אבל התופעה הזו לא קורית סתם. האקדמיה, שצעירים באים בשעריה כדי לשפר את המצב שלהם בעולם העבודה, הפכה לזירה עצומה של ניצול בין דורי.
זה יום אביבי רגיל באוניברסיטת חיפה: הדשא סינתטי, הסנדוויצ'ים בקפיטריה יבשושיים, שירי אברהם טל מושמעים ברמקולים והסטודנטים עייפים. פעילי התאחדות הסטודנטים מעמידים על השביל דוכן גדול של הפרויקט "תואר בתואר". מטרת הפרויקט – לשאול את הסטודנטים מה הבעיות שלהם ולהוביל רפורמה בהשכלה הגבוהה בארץ. את הפרויקט מובילה דפני ליף, היום בת 30, עדיין פעילה חברתית. יחד עם עוד פעילים היא חורשת בחודש האחרון את האוניברסיטאות והמכללות בארץ ושואלת סטודנטים מה שלומם ואיך הלימודים. התשובות? "קטסטרופה", היא אומרת.
סטודנטים חולפים על פני הדוכן ומסיטים את המבט כמי שרגיל שמנסים ליצור איתו קשר עין כדי למכור לו דברים. על הדשא יושבות שתי סטודנטיות לתקשורת ("הלימודים בחוג מעניקים לבוגריו את ההכשרה האוניברסיטאית המצוינת לה הם זקוקים כדי להצליח") ומשאבי אנוש ("התואר מאפשר לבוגרים להשתלב בתפקידי ניהול, משאבי אנוש ובתפקידים ארגוניים שונים ומקנה לבוגריו יתרון בשוק העבודה ואפשרות לפיתוח קריירה ניהולית").
למה החלטתן ללמוד משאבי אנוש ותקשורת, שואלת תמר רודוי, המפיקה של "תואר בתואר".
"פזיזות", עונה אחת. "שאלה טובה", עונה השנייה. "חשבתי שתקשורת זה מעניין. נשאר לנו חודש לסיום התואר ולא למדנו כלום. צילום, כתיבה עיתונאית, עריכה – אני לא יודעת כלום. אם אני אלך לטלוויזיה או לרדיו יסתכלו עליי ויגידו 'יופי, ומה את יודעת לעשות?' כלום. אין לי שום יתרון על מישהו בן 20 שהיה בגל"צ. אני לא מכירה את התחום ואני לא יודעת אפילו איזה תפקידים יש. אמרנו לראשי החוג שאנחנו רוצים יותר לימודים מעשיים, אז הורידו לנו את הסדנאות משתי נקודות זכות לאחת, כדי שנוכל לקחת יותר".
אז במה תעבדו אחרי התואר, שואלת תמר.
"במשאבי אנוש", עונה אחת מהן. "אין לי הרבה אופציות. אני יודעת שזה חרא ג'וב וחרא משכורת".
"אם את ואני הולכים לראיון למשאבי אנוש", שואל סטודנט לסוציולוגיה שיושב לידן, "יש לך יתרון עליי?"
"לא", היא עונה. "כבר התחלתי לחפש עבודה. המראיינת אמרה לי שמישהי עם ניסיון עדיפה על מישהי עם תואר. אני אפילו לא יודעת איזה עבודות יש בזה. גיוס עובדים, השמה, מה עוד יש?", היא מסתכלת על חברתה.
"מיון עובדים?"
הפעילות של התאחדות הסטודנטים מהנהנות. זה מה שהן שומעות מהסטודנטים כל הזמן. הבעיות של הסטודנטים בישראל מורכבות ורב שכבתיות, אבל זו הבעיה הכי נפוצה והכי כואבת שהם מספרים עליה: הסטודנטים מתאבדים על תואר שייתן להם כלים להשתלב בשוק העבודה – אלה המלים שהם משתמשים בהן ממש – ומתישהו בסוף שנה א' או תחילת שנה ב' הם מבינים שהם לא בכיוון ומתייאשים. "זה מה שכולם אומרים לנו, כל הזמן", אומרת סיון פלג, דוברת התאחדות הסטודנטים. "לסטודנטים בשנה א' עוד יש תקווה, סטודנטים בשנה ג' אומרים חד וחלק – עבדו עלינו".
הביקוש לאנשי מקצוע מיומנים ובקיאים בתחום קיים תמיד
הרבה אנשים בגיל שלנו למדו מינקות והוכרחו לשנן בשנות נעוריהם אל עובדות החיים: עם תואר במדעי הרוח אי אפשר לעשות שום דבר. מי שהולך ללמוד פילוסופיה עתידו למלצר. ובאמת, הצעירים הפנימו את המסר: החוגים למדעי הרוח מתרוקנים. אבל על הרצון "ללמוד מקצוע", ו"לרכוש כלים" ו"להשתלב בשוק העבודה" התלבשה תעשיה חמדנית אחרת: תעשיית התארים שנשמעים כמו מקצועות. מתקפה שיווקית, חמושה בטקסטים יחצ"ניים של עוד ועוד תארים שאף אחד לא מצליח להבין מה אפשר לעשות איתם.
לפני שנה וחצי פרסמנו פה כתבה תחת הכותרת "זה רק נשמע כמו מקצוע". הכתבה של אלינור פוקס היתה אינפורמטיבית ופשוטה: יש בה רשימה של תארים ועל כל אחד מהם כתוב מה באמת אפשר לעשות איתו, איזה עבודה אפשר למצוא וכמה מרוויחים. הכתבה הזו היא אחת הנקראות שפרסמנו אי פעם. כמעט רבע מיליון איש קראו אותה עד היום. המידע הזה, בסיסי ככל שיהיה, הוא פשוט בלתי נגיש: ממנהל עסקים ותקשורת עד "מדעי בעלי החיים" או "ניהול תיירות ומלונאות", האוניברסיטאות והמכללות פותחות עוד ועוד חוגים שנשמעים כמו מקצועות אמיתיים, ומתאמצות להציג אותן ככאלה, כשהרבה פעמים אין מאחורי זה הרבה.
כשמדברים עם הסטודנטים רואים את הצד השני של הכתבה הזאת. את מי שמוצאים את עצמם בתוך הכיתות בעקבות הטקסטים השיווקיים האלה. "הסטודנטים לא יודעים למה הם נכנסים", אומרת סיון אחרי שהיא מסיימת להסביר לשתי סטודנטיות לפסיכולוגיה שהן לא יהיו פסיכולוגיות בסוף התואר ("תוכלו להשתמש בכלים שרכשתם בחברות השמה, בחברות הייטק ואף בחברות פרסום. כמו כן, תוכלו לשמש יועצים ארגוניים, מדריכים ומטפלים במוסדות שיקומיים"). "הם הולכים ליום הפתוח ומדברים עם יועצות לימודים. אבל יום פתוח זו מלכודת מכירות. יועצת לימודים זו אשת מכירות לכל דבר".
קחו, למשל את המשפט פה למעלה על התואר הראשון בפסיכולוגיה, מהאתר של אוניברסיטת תל אביב. האמת היא שיש מעט מאוד דברים שאפשר לעשות עם תואר ראשון בפסיכולוגיה. אתם יכולים לעבוד איתו במוסדות שיקומיים, במשמרות בשכר נמוך – אבל אתם יכולים גם בלעדיו.
או הפסקה הזאת, מהאוניברסיטה העברית: "לימודי מדע המדינה מעניקים את היכולת לבצע ניתוח ולהבין את דרך פעולתו של עולם הפוליטי. הביקוש לאנשי מקצוע מיומנים ובקיאים בתחום קיים תמיד, והלימודים לתואר במדע המדינה יכולים להוביל לקריירה בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי". האמת היא שאין כמעט שום דבר שאתה יכול לעשות עם תואר ראשון במדעי המדינה שאתה לא יכול לעשות עם כל תואר ראשון אחר.
אבל אי אפשר לזרוק הכל על המערכת, אמרתי. מי שהולך ללמוד צריך לברר היטב לפני שהוא מחליט להתחיל מסלול של שלוש או ארבע שנים. "כמובן שזו אחריות של הסטודנטים לברר את זה", מסבירה עדי משניות, ראש המחלקה האקדמית בהתאחדות הסטודנטים. אבל האוניברסיטאות, היא אומרת לי, מקבלות מחצית מהתקציב שלהן לפי ראש. יותר סטודנטים – יותר כסף. וכדי לגייס יותר סטודנטים הן יעשו הרבה מאוד. "כדי לקבל מידע אמיתי על הלימודים אתה צריך ממש לרגל. להיכנס לקמפוס ולשאול סטודנטים. ויש אוניברסיטאות שבהן אסור לסטודנטים להיכנס ביום הפתוח כדי שהם לא יגידו למתעניינים את האמת". וזה משהו שהסטודנטים פשוט לא לוקחים בחשבון כשהם בוחרים מה ללמוד.
אתה מגיע לאקדמיה ואומר לעצמך שזה לא יכול להיות
אז אין במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אנא אלאבורדה וסביר להניח שגם לא תהיה. מה שכן יש זה משבר אמון דורי עצום. האקדמיה לא אשמה בבעיות של דור ה-Y, אבל היא המקום שהפער הדורי מתנקז אליו, והקונפליקט הבין דורי בה הוא אולי הקשה והסבוך ביותר. בין שני הדורות בתוכה פעורה אי הבנה עצומה. מצד אחד דור מבוגר, דור המרצים וההנהלה, שחי בעולם שלא קיים יותר, של מלגות מחקר, תקנים וקביעות, פנסיה תקציבית ושנת שבתון (לפי בדיקה שערכנו לפני חצי שנה, למרצה באקדמיה יש את העבודה הכי טובה בישראל); מצד שני הסטודנטים, שמסתכלים מבוהלים על שוק העבודה ומגיעים לאקדמיה בניסיון נואש לקבל פתרון. מצד אחד יש מרצים שתופסים את הסטודנטים – כסטודנטים; אנשים צעירים שנמצאים בשלב בחיים שבו הלימודים הם מרכז חייך, שאתה גר ליד האוניברסיטה ומבלה באוניברסיטה ויושב בהרצאות, תפיסה שלפעמים ניזונה גם ממה שהם ראו כשעשו דוקטורטים ופוסט דוקטורטים במדינות נאורות; ומצד שני – צעירים ישראלים, שבמסלול החיים הזה שלהם כבר לא קיים שום שלב כזה.
זה מבלבל, כי אנחנו רגילים לחשוב על מסלול החיים המיינסטרימי הישראלי כעל רכבת שעוברת בכמה תחנות בזו אחר זו: תיכון > צבא > לימודים > עבודה. אבל הגיל הממוצע לסיום תואר ראשון בישראל, אומרים ב"תואר בתואר" הוא 29, והחציון הוא 27 וחצי; הגיל הממוצע ללידה ראשונה לאשה הוא 27. רק 6% מהסטודנטים גרים במעונות; 66% מהסטודנטים עובדים לאורך כל השנה. במקצועות רבים, סטודנט שהקדיש שנים ללימודים ולא רכש ניסיון בתחום תוך כדי לא יצליח למצוא עבודה, והסטודנטים נכנסים לשוק העבודה כבר בשנה ב' או ג'.
"התקופה הסטודנטיאלית היא התקופה האחרונה שבה היה אמור להיות לנו זמן להתפתח, לתהות ולהבין מה אנחנו רוצים", אמר סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. "אבל כרגע אי אפשר. אנחנו משקיעים את הזמן בלעבוד. הלימודים הם במקום השני". "יש הבדל משמעותי בין מי שעובד למי שלא עובד", אומרת סטודנטית בשנה ב' למדעי המזון. "למי שלא עובד יש ציונים יותר טובים". "אני מנסה לעבוד כמה שיותר משמרות בשבוע", אמרה עובדת אמ:פמ שלומדת בשנה ב' באוניברסיטת תל אביב. "כשקוראים לי אני באה. יוצא לי להפסיד הרצאות בשביל זה ולדחות מטלות לרגע האחרון".
וכאן אנחנו מגיעים למה שמטריד את המרצים יותר מהכל: הרמה. "כל המרצים אומרים אותו דבר", אומרת משניות. "הסטודנטים פשוט לא מגיעים לשיעורים". אתם מכירים את התלונות האלה: המרצים מתלוננים שהרמה של הסטודנטים נמוכה, שהסטודנטים מעתיקים עבודות, שהם לא קוראים ולא סקרנים. אבל כששואלים על זה את הסטודנטים, קורה משהו מוזר: הם חושבים את אותו הדבר על המרצים שלהם.
"אתה מגיע לאקדמיה ואומר לעצמך שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שזו האקדמיה", אומר יו"ר התאחדות הסטודנטים גלעד ארדיטי. "אתה מגלה שאתה יכול ללמוד חודש למבחן ולקבל ציונים מעולים גם בלי שהיית באף הרצאה". על המלים האלה בדיוק חוזרים סטודנטים שוב ושוב: "כל מה שהמרצים רוצים ממך זה שתשנן את החומר ותכתוב אותו שוב", אומרות הסטודנטיות לתקשורת. "הייתי בטוח שהאוניברסיטה תאפשר לי לחקור ולהעמיק", אומר סטודנט למדעי המוח. "זה מרגיש כמו לימודים בתיכון".
ועכשיו תחשבו שאתם מגיעים לאקדמיה כדי לקבל יתרון בשוק התעסוקה, ותוך שנה פחות או יותר מגלים שני דברים – הראשון הוא שמעבר לסמן וי על התעודה ההכרחית, שהיא, כמו שכל הסטודנטים חוזרים ואומרים, "כמו תעודת בגרות" – לא באמת תקבלו יתרון אמיתי. השני הוא שאם תגיעו לכל ההרצאות, ברוב המקרים לא תרחיבו אופקים ולא תתמודדו עם אתגר אינטלקטואלי, אלא בעיקר תגרמו למרצה להרגיש קצת יותר נוח שהוא לא עומד מול כתה ריקה. במצב כזה, וכשאתם במלחמת הישרדות כלכלית, טבעי שהלימודים פשוט יגלשו למקום האחרון בסדר העדיפויות שלכם.
מול המצוקה הכלכלית של הסטודנטים, אינפלציית התארים, הקושי למצוא עבודה ללא ניסיון, המחסור במלגות ובמעונות ושעות העבודה הארוכות בארץ, האקדמיה לא עשתה כמעט דבר. אפילו לא רפורמה פשוטה של שינוי מערכות השעות כך שיהיו קצת פחות בלתי אפשריות לסטודנטים עובדים. משניות מספרת שהתאחדות הסטודנטים פנתה למל"ג, והוא אישר לאוניברסיטאות לפתוח תכניות לימוד לסטודנטים עובדים, בהן כל השיעורים ירוכזו ביומיים בשבוע – אבל אף אוניברסיטה לא פתחה תכנית כזאת. השינוי העיקרי שהתרחש באקדמיה קרה במחלקות הדוברות והשיווק.
האקדמיה, יגידו לכם הפרופסורים, היא לא גוף להכשרה מקצועית, היא גוף מחקרי - וזה נכון. הסטודנטים, האם אומרים, הם לא לקוחות שמקבלים שירות, וגם זה נכון. אבל האקדמיה בעצמה מפתה אותם לבוא אליה בכלים שיווקיים אגרסיביים של מי שמוכר סחורה; מול הצורך הנואש של צעירים בהכשרה מקצועית, המוסדות מעמידים פנים שהם כן גופים להכשרה מקצועית כדי למשוך את הסטודנטים אליהם. רק כשהסטודנטים כבר בפנים, המערכת מושכת בכתפיים ואומרת, "מה אתם רוצים, זה גוף מחקרי". רוצים שהרמה תעלה? אולי פשוט תפסיקו להעמיד פנים.