ליונתן נפל האסימון בגיל 29, כשהיה לו כבר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. "זה היה בערך שנה אחרי סיום הלימודים, כשעדיין חיכיתי להתקבל להתמחות וחייתי משילוב של כמה עבודות חלקיות", הוא מספר. "הגעתי באותה תקופה לראיון עבודה כמדריך חברתי בשליש משרה תמורת 2,000 שקל בחודש. כשהגעתי גיליתי שזה ראיון קבוצתי. היו שם עשרה אנשים, וכל אחד היה צריך להציג את עצמו. אלה היו אנשים מרשימים בטירוף: כולם עם תואר שני במקצועות כמו פסיכוביולוגיה או פסיכולוגיה קלינית של הילד, אינטליגנטים מאוד, שהשקיעו שנים בהשכלה שלהם. כל אחד כזה היה בשבילי קריאת השכמה. חשבתי – אנחנו ממש נלחמים על פירורים".
עוד שנייה זה יתחיל. זה יקרה בליל הסדר, בטח בסוף, בחלק של העוגות הכשרות המשונות עם הפירות. יהיו סביב השולחן ילדים שהשתחררו לא מזמן מהצבא או מהודו, והדודים ירצו לדעת מה הם מתכננים לעשות עכשיו עם החיים שלהם, ואז, רוב הסיכויים, יישמעו שתי המלים האלה. "לכו להייטק".
לכו להייטק זה פתרון המגירה של אנשים זרים, כלל האצבע של היועצים התעסוקתיים מטעם עצמם, הטוקבק בסוף כל טור על יוקר המחיה והקומנט שתמיד יופיע כשתקטר בפייסבוק. לכו להייטק כי אתם אנשים צעירים, כי אתם עדיין יכולים, כי בארמונות הזכוכית והפלדה של ההייטק משחקים פינג פונג, ואתם בוכים פה שיקר לכם, כמו הנודניק הזה בשיר של רחל שבוכה על פרח אחד שנבל בסתיו מול כל פרחי האביב. לכו להייטק כי במקום להתאבסס על זה שיש לכם בעיה, תפקחו עיניים ותראו שיש פתרון.
יכול להיות שהם צודקים? יכול להיות שאין ברירה אלא להסתגל למציאות? ללכת אל המקום היחיד שבו צריכים מאוד עובדים וגם משלמים להם? האם העתיד של כולנו הוא בהייטק?
היום שבו הגעתי לעולם של משכורות בנות חמש ספרות
חודש אחרי הראיון הקבוצתי ההוא, יונתן כבר ישב בקורס UX, אפיון חווית משתמש. "הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות", הוא מספר. "גיליתי את מחילת הארנב. הייתי המום מזה שיש מקצוע בהייטק שמשלב פסיכולוגיה ושאפשר להרוויח בו טוב". היום הוא בן 32, נשוי ואב לשתי בנות, עובד בהייטק וגם מפעיל את עמוד הפייסבוק humans meet technology, שעוסק בקשר בין פסיכולוגיה וטכנולוגיה. "מבן אדם שחי במציאות שבה מי שיש לו משרה מלאה עם משכורת של 6,000 שקל שיחק אותה, הגעתי לעולם של משכורות בנות חמש ספרות".
ואתה לא מרגיש החמצה על הפסיכולוגיה, שאלתי. "לטפל באנשים זה דבר עוצמתי, שיכול למלא אותך בצורה מאוד מיוחדת", הוא אמר. "חוויות עוצמתיות כאלה אני כבר לא עובר בעבודה שלי. אבל מבחינתי זה גם יתרון, כי העולם של הטיפול הוא עולם אינטנסיבי מבחינה רגשית. יש משהו נחמד גם בלבוא לעבודה כשיש לך משימות מוגדרות לבצע. זה לא משהו שאתה לוקח איתך הביתה. עבור אדם רגיש זו גם הקלה".
גם נטלי עברה להייטק, מתקשורת, לפני שנה בערך. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה שמחה, מלאת אנרגיה ולבושה באופן מעורר קנאה, ונראתה כמו פרסומת להסבה מקצועית. "הרגשתי שאין לי לאן להתקדם יותר בעיתונות ושאני לא רואה עתיד בתחום", היא אומרת. "הייתי שמחה לערוך כל חיי, אבל הבנתי שזה לא אפשרי כאן ועכשיו. מהבחינה הזאת המעבר מאוד השתלם".
כמה השתלם, אני שואלת בחמדנות. "הדעה הרווחת בנושא מאוד מוגזמת", היא מרגיעה אותי, כמו כל ההייטקיסטים שדיברתי איתם אגב. "לא כולם עושים 30 אלף שקל בחודש ושותים שמפניה במקום מים. רחוק מזה. אבל השכר כן יחסית גבוה, ולא פחות חשוב, רוב החברות מבינות שחשוב לשמור על עובד שמח. יש תנאים טובים ודואגים לרווחה של העובדים".
אני נכנסת לאתר קוד אקדמי, אתר שמלמד בחינם תכנות מאפס, ובוחרת קורס רובי, שפה לפיתוח אפליקציות. ההוראות אומרות לכתוב את השם שלי בקאפס לוק ובסופו את המילה downcase, ובאמת, המחשב הופך את האותיות הגדולות לקטנות. אבל לעשות ההפך אני לא מצליחה. משהו לא עובד. אני מרגישה את התסכול הישן משיעורי מתמטיקה עולה לי בגרון. בסוף אני מבינה ששכחתי את הפקודה puts וממשיכה הלאה. אחר כך מלמדים אותי שאני יכולה לכתוב לעצמי הערות בתוך הקוד אם אני מקלידה סולמית לפני זה, וככה התוכנה תבין שזה לא קוד שהיא צריכה ליישם וכלום לא יקרה. אני כותבת סולמית ואחריה כל מיני קשקושים ואכן, כלום לא קורה.
וזו הסיבה הראשונה והכי פשוטה ומפגרת לשאלה למה אנחנו לא הולכים להייטק: לא כולם יכולים לעבוד בהייטק. אבל גם אם היינו יכולים, גם אם היינו ממש רוצים ומתאמצים ומצליחים, גם אם כולנו היינו ציונים גדולים ולא מפונקים ולא בכיינים ולא באייפון כל היום – אי אפשר שכולם ילכו להייטק, כי אפשר שכולם יעבדו במקצוע אחד. זה נשמע ברור מאליו, אבל האמת היא שיש כבר מקום שבו עשו את הניסוי הזה: סן פרנסיסקו.
הסמל של מה שקרה לסן פרנסיסקו בשנים האחרונות הוא טוסט, או יותר נכון צנים. פרוסת לחם אחת, מחיטה, עם חמאה, שעולה ארבעה דולר. המקום הראשון בסן פרנסיסקו שמכר טוסט עם חמאה בארבעה דולר, כמחירה של כיכר לחם שלמה, נפתח ב-2014, והעיר לא ידעה איך לעכל את הבשורה הזו. היא התחלקה לשנים – אלה שטעמו כבר את הטוסט בארבעה דולר – יש גם עם קינמון או נוטלה או חמאת בוטנים וזה כבר עולה שישה דולר, ואומרים שזה אלוהי ולא דומה לשום טוסט שאכלתם – ואלה שבזו לטוסט בארבעה דולר, או ראו בטוסט בארבעה דולר את הסמל לכל מה שהשתבש בסן פרנסיסקו. ומה שהשתבש בה זה שכולם בה עובדים בהייטק.
סן פרנסיסקו הוצפה בשנים האחרונות בעשרות אלפי הייטקיסטים מכל העולם, במה שמכונה היום "הבהלה השנייה לזהב". אחוזי האבטלה צנחו, ו-42 אלף מקומות עבודה חדשים נוצרו, ואלה רק בתוך העיר; רוב העבודה היא מחוץ לה, בסיליקון ואלי. סן פרנסיסקו הפכה למקום העשיר בעולם, וחלק עצום מהבנייה החדשה בעולם היום היא בשטחה, בעיקר בנייה של משרדים ומגדלי מגורים לעשירים. אבל כמובן שכלכלה על טהרת ההייטק לא פתרה את בעיות יוקר המחיה בעיר, אלא רק החמירה אותן.
לפי אתר "נומאו", שמודד את יוקר המחיה של ערים בעולם, אם יוקר המחיה בניו יורק הוא 100, בסן פרנסיסקו הוא 113, ויוקר הדיור בה הוא 122. דירת שלושה חדרים במרכז סן פרנסיסקו עולה יותר מ-6,000 דולר לחודש, כשהשכר הממוצע נטו בעיר הוא 4,000 דולר; מצב המקביל לכך שדירת שלושה חדרים בישראל תעלה בערך 13 אלף שקל. אחוז הבעלות על דירות בה הוא מהנמוכים בארצות הברית.
לא רק התרבות והרוח החופשית של סן פרנסיסקו נכחדו – זה הרי טבעה של ג'נטריפיקציה בכל מקום – אלא שהעיר נקלעה למשבר דמוגרפי של ממש ולמחסור עצום בעובדים בכל דבר שהוא לא הייטק. בשנתיים האחרונות חסרים בסן פרנסיסקו הרבה מאוד מורים, אחיות וכבאים, פשוט כיוון שהם לא יכולים להרשות לעצמם לגור בה. מורים ותיקים יוצאים לפנסיה, וחדשים לא באים במקומם. "אין זקנים וילדים בסן פרנסיסקו", אומר בסרט "סן פרנסיסקו 2.0" עובד יאהו, שמשרדיה בעיר החליפו חלק ממשרדי ה"סן פרנסיסקו כרוניקל". ללכת להייטק יכול לפתור אולי חלק מהבעיות של מי שהולך להייטק; את הבעיות של שאר האנשים זה בעיקר יחמיר.
המעמדות בהייטק: אנשי פיתוח, וכל השאר
ללמוד תכנות זה לא האתגר הכי גדול בלעבור להייטק. ככה מסבירה לי נגה כהן, פרשנית פמיניסטית שכותבת את הטור "נשים מנגה" במאקו, ומתפרנסת כאשת שיווק בהייטק. "האתגר הכי גדול", היא אומרת, "זה לעבור את מחסום הנטוורקינג".
עולם ההייטק בישראל מתבסס על קשרים באופן כמעט בלעדי, מסבירה כהן, שניהלה בעבר תכנית בשיתוף עם עיריית תל אביב להסבת בוגרי מדעי הרוח והחברה להייטק. "זה לא שלא יזמינו אותך לראיון אם לא היית ב-8200", היא אומרת. "את אפילו לא תדעי שהמשרה הזאת קיימת. רוב העבודות בהייטק אלה לא עבודות שיש באולג'ובס; הן מופיעות רק בלינקד אין ובקבוצות סגורות של בוגרי יחידות עלית בפייסבוק. אין כמעט חברת הייטק שתשלחי לה קורות חיים דרך האתר שלה והיא תתייחס אלייך ברצינות". ואם עיתונאים ופסיכולוגים יכולים איכשהו לגרד קשרים ולעבור את המחסום הזה, עבור אנשים ממקצועות אחרים זה, לדעתה, כמעט בלתי אפשרי.
כהן מסבירה שכדי להבין מה זה אומר "לעבור להייטק" צריך להבחין בין שני תחומים: אנשי פיתוח, כלומר מתכנתים ומהנדסים, וכל השאר. אם תלכו ללמוד מדעי המחשב או הנדסה אתם כנראה תמצאו עבודה גם אם לא מזהים אתכם בש"ג בגלילות. אבל רוב ההסבות המקצועיות הן לתפקידים אחרים, תפקידי מעטפת כמו שיווק או מכירות או תמיכת טכנית או QA או עריכת תוכן או סושיאל או דברים כאלה. יש היום המון תפקידים כאלה כי אנחנו בשיאה של בועת הייטק שנייה; כשהיא תתפוצץ, הם יהיו הראשונים שיקוצצו.
אבל כרגע, גם האנשים שעובדים בהם מרוויחים טוב יחסית. "המשכורות ההתחלתיות במקצועות האלה יכולות להיות החל מ-8,000 ועד 17-18 אלף שקל בחודש. יש גם את כל הפינוקים שמדברים עליהם הרבה, ארוחות במסעדות בצהריים ושפים שבאים לבשל בערב". אבל בזה, זה פחות או יותר נגמר. בהייטק מרוויחים טוב – וזהו. "צריך לנפץ את הבועה הזאת שהכל טוב בהייטק", אומרת כהן, ועוברת לתאר את מה שאין. יציבות – אין, כי כדי להתקדם חייבים לעבור מקום עבודה כל שנתיים-שלוש; בטחון תעסוקתי – אין, כי כבר בסוף שנות ה-30 מתכנתים ואנשי מכירות מאבדים את העבודה שלהם; ובעיקר, וזו הנקודה הכי כואבת שמעלים כל עובדי ההייטק, אין חיים מחוץ לעבודה.
"ההבדל בין החיים האישיים לעבודה מטשטש עד נעלם", אומרת גם נטלי. "יש ציפייה משמעותית מהעובד לעבוד הרבה שעות, להמשיך להיות מחובר במידת מה גם בסופי שבוע ובערבים ולתת מעצמו הרבה. זה סוג של התגייסות שכולם מחוייבים אליה למען המטרה הגדולה שהיא ההצלחה של החברה".
"זה מעלה הרבה שאלות על מקומה של העבודה בחיינו", היא ממשיכה. "האם זה שווה את זה? האם אנחנו באמת רוצים לעבוד מלא שעות ולהשקיע כל כך הרבה באיזה חלום או מוצר שהוא לרוב לא שלנו בכלל? כמה זמן אפשר להמשיך עם זה? ומה יקרה כשאני ארצה לעשות ילדים ופחות יתאים לי להישאר כל יום עד שבע במשרד?".
המחוייבות העצומה הזאת היא, כמובן, חד צדדית. בספר "The Alliance" מסביר רייד הופמן, מייסד לינקד אין, איך חברות הייטק כמו נטפליקס למשל עברו בשנים האחרונות מהדיבור התאגידי המכובס והשנוא של "משפחה" למונח אחר – "נבחרת". חברות כאלה, לפי הופמן, מגייסות אותך לשירות קרבי של שנה-שנתיים, שוחקות אותך ומחליפות אותך. לפי מודל העבודה החדש הזה, העובדים אמורים להיות נאמנים ומושקעים בעבודתם, אבל הנאמנות הזו חד צדדית. ואם יש דבר אחד בעולם שמוסכם על כולם לגבי דור ה-Y, הוא שחוזה הנאמנות החד צדדי שמתאר רייד הופמן לא נראה להם. השאלות שנטלי שואלת את עצמה אלה בדיוק השאלות שגם הם שואלים את עצמם.
אנשים מאמינים שאם יש מקצוע אחד שבו כן מרוויחים טוב, זה מספיק
"לכו להייטק" כפתרון כולל זו אמירה כל כך מופרכת, שהעובדה שהיא עדיין נשמעת כל יום, מלמדת, בעיניי, כמה עמוק הפער בין הדורות כרגע. הרי כולם יודעים שאנשים שבוחרים במקצוע הלא נכון הופכים להיות מרירים, שחוקים, דכאוניים, וגם פשוט עובדים לא טובים שמוציאים ים ימי מחלה. אבל הלהט לכבות כל תלונה בפקק "מפונקים" כל כך גדול, שהוא גורם לאנשים להאמין שאם יש מקצוע אחד שבו כן מרוויחים טוב, זה מספיק. מי שאומר לכולם ללכת לחפון לעצמם מהר מהמזנונים של ההייטק מוכן לחיות בחברה שאין בה רופאים ומורים ומטפלים, שאנשים בה לא יכולים לבחור פשוט להתפרנס בסדר, בלי להשקיע את כל חייהם בלרדוף אחרי איזה מכה, ושמדברים בה על זה שלצעירים יש "אינסוף אפשרויות" אבל בסופו של יום נשארים רק עם אפשרות אחת.
לרצות לעבוד במקצוע שלכל הפחות מתאים לך זה לא פינוק. לרצות זמן פנוי וחיי משפחה זה לא פינוק. אפילו לקוות לזה שלעבודה שלך תהיה איזושהי משמעות בעולם גם לאנשים שאינם בעלי המניות של החברה שאתה עובד בה זה דבר שיש לו ערך. ואם יש פה עוד הבדל בינינו לבין הדור הקודם, ההבדל הזה הוא דווקא לטובתנו.