בשנת 2007 הסתובבה בתקשורת הבריטית שמועה עסיסית: במשרדים של הנהלת מקדונלד'ס בריטניה מתבשלת תביעת ענק נגד ההוצאה לאור של מילון מרים וובסטר. הסיבה: במילון היוקרתי, שמהווה סמכות בינלאומית לענייני השפה האנגלית, נכללה מילה חדשה – מקג'וב. "עבודה בשכר נמוך", היתה ההגדרה, "שמצריכה מיומנויות מעטות, וכוללת אפשרויות מועטות בלבד להתקדמות". המילה נקראה על שם מקדונלד'ס, שראתה את זה כהתקפה ישירה עליה. "זו יריקה בפרצוף של 67 אלף בריטים עובדי מקדולנד'ס", כתב מנכ"ל מקדולנדס בריטניה במכתב פתוח לעורכי המילון. החברה החתימה את עובדיה על עצומה נגד ההגדרה, והציעה הגדרה חלופית: "עבודה מאתגרת, ששכרה בצדה, והיא מציעה מיומנויות שילוו את העובד לאורך חייו". ההצעה לא התקבלה.
וובסטר לא המציאו את המקג'וב. זאת בכלל מילה של דור אחר. היא הסתובבה בתרבות מאז שנות ה-80, ומי שקיבע אותה בתודעה בסופו של דבר היה דגלאס קופלנד, בספר הפולחן שלו "דור X" מ-1991, שבמידה רבה עיצב את השיח הדורי עד היום. "עבודה במגזר השירותים עם מעט שכר, מעט יוקרה, מעט הטבות, מעט תועלת ובלי עתיד", הגדיר קופלנד. "לעתים קרובות נחשבת בחירת קריירה משביעת רצון בקרב אנשים שמעולם לא היתה להם אפשרות בחירה". בשנת 2000 הקדישה נעמי קליין פרק שלם למקג'ובים בתנ"ך של האנטי גלובליזציה, No Logo, שם היא הראתה איך מקדולנד'ס וחברות המזון המהיר האחרות מייצרות מעמד של עובדים שאף פעם לא מגיעים למשרה מלאה, יכולים להיות מפוטרים בכל רגע, ומרוויחים שכר נמוך לפי שעה – דברים שהופכים אותם לחלשים ותלויים לחלוטין במעסיקים שלהם.
מאז עברו 15 שנה, ותופעת המקג'ובים הלכה ותפחה ונעשתה גדולה מההגדרה הראשונית שלה. מחוץ לתחום השירותים והמזון המהיר, חברות גדולות ומבוססות שמעסיקות בעלי מקצוע של ממש, ואפילו עמותות וממשלות, ראו את המקג'ובים – והבינו שהן יכולות גם. שאין כמעט מקצוע שאי אפשר לפרק לגורמים, לפצל לחלקיקי משרות, לדרוש חשבוניות, לשלם תמורת תפוקה, לא להתחייב לכלום, ולהעסיק אנשים צעירים שמתייאשים, עוזבים ומוחלפים באנשים צעירים חדשים. המובן הישן של המילה "עבודה" השתנה לבלי היכר ורוקן מכל המאפיינים שלו, וכמעט איבד קשר עם המשמעות שההורים שלנו מייחסים למלים האלה. בישראל אוהבים להשוויץ בכך שאצלנו אין לצעירים בעיה של אבטלה (אבטלת הצעירים בשנים האחרונות היא סביב 10%). אבל גם אין להם בדיוק עבודה.
75 אחוז משרה זה מלים מכובסות ל-75 אחוז שכר
לפני שלושה שבועות הסתובב בפיד של פסיכולוגים וסטודנטים לפסיכולוגיה פוסט ויראלי תחת הכותרת "מודעות דרושים בפסיכולוגיה, למה הן מתכוונות באמת":
"למכון מיון דרושים בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה = נשלם לכם שכר מינימום.
אפשרות להתמחות במקום = נשלם לכם שכר מינימום.
דרושים פסיכולוגים מתמחים = אתם גם ככה זקוקים למשרה נוספת כדי להתפרנס, ולכן נשלם לכם שכר מינימום.
לשירות פסיכולוגי חינוכי דרושים מתמחים בפסיכולוגיה חינוכית = נשלם לכם שכר מינימום, אבל לפחות תקבלו חופש בחנוכה.
דרושים פסיכולוגים מומחים = לחמישית משרה, כלומר שמונה שעות בשבוע, שמחולקות על פני שלושה ימים. נשלם לכם יותר משכר מינימום, אבל ביטול הזמן, הדלק והחניה – עליכם".
"אני אוהבת את המקצוע שלי, וגם את מקומות העבודה שלי, אבל אני עובדת 5-6 ימים בשבוע ולא תמיד מגיעה ל-6000 שקל בחודש", אומרת נטע, הפסיכולוגית שכתבה את הפוסט. היא פסיכולוגית תעסוקתית – מקצוע שאמא שלכם תשמח אם תלכו ללמוד אותו, ואף אחד לא ישאל אתכם עליו בגיחוך "ומה עושים עם זה". פסיכולוגיה נתפסת, עדיין, כמקצוע נחשק שאפשר להתפרנס בו בכבוד, ושהעוסקים בו הם אנשים מבוססים. אבל עבור פסיכולוגים צעירים, בני 30 פלוס מינוס, שסיימו תואר ראשון, תואר שני ולפעמים גם התמחות, אלה האפשרויות – מקג'ובים. נכון, הם לא צריכים לטגן המבורגרים, אבל התנאים הם תנאים של פסט פוד – משרות חלקיות, שכר נמוך, דרך חברות קבלן, ולפעמים אפילו לפי תפוקה: פסיכולוגים תעסוקתיים עובדים במכוני אבחון ומיון תמורת 30-40 שקל לראיון וכתיבת חוות דעת.
"במקום העבודה השני שלי אני שכירה שעובדת כמו פרילאנסרית: כלומר, מקבלת תגמול לפי שעות ייעוץ", אומרת נטע. "הנועץ ביטל יום לפני? בעיה שלי, לא מקבלת על זה תשלום. לא סיפקו לי מספיק נועצים? בעיה שלי". מודל ההעסקה הזה מזכיר את "חוזה אפס שעות" הידוע לשמצה של מקדולדס, לפיו החברה לא מתחייבת לעובד על היקף של עבודה בחודש, אבל הוא חייב להיות זמין.
כדי להבין עד כמה הפרשנות המקובלת למילה עבודה – משרה אחת, מלאה, שבצדה שכר קבוע שמאפשר לנהל תקציב ולתכנן את העתיד – לא רלוונטית לחלק עצום מעובדי דור ה-Y היום, כדאי להסתכל על מה שקרה בשנים האחרונות לרופאי השיניים. "האדם הממוצע חושב שאני, כמו כל רופאי השיניים, טובעת בכסף", כתבה בפייסבוק החודש מוריה אלימלך, רופאת שיניים צעירה שעובדת באחת מקופות החולים. "הוא חושב שאני חיה בווילה שבניתי בזכות הפה שלו, ועיקר הלבטים שלי בחיים מסתכמים בצבע הג'יפ שאקנה", פתחה. "חודש מרץ – 4,850 שקל. זאת המשכורת שלי. אם מישהו מבריז אני לא מקבלת שקל. על בדיקה אני מקבלת שישה שקלים. על עקירה 28, על סתימה 33. לפעמים יש משמרות שמסתכמות בעשר בדיקות, ואין שכר בסיס או השלמה למינימום. אתם יודעים מה המקצוע היחיד, חוץ מרפואת שיניים, שבו אם אין לך לקוחות לא משלמים לך".
"עזבתי את מקצוע רפואת השיניים כי לא הצלחתי להתפרנס ממנו", אומר רופא שיניים בן 33 מהמרכז, שהתייאש והחליט לעזוב את המקצוע אחרי אחרי חמש שנים. בניגוד לאלימלך, הוא עבד במרפאה פרטית והרוויח בסביבות 200 שקל לשעה – אבל גם הוא עבד לפי תפוקה. "אם לא מגיע מטופל אתה לא מקבל כלום. לא הצלחתי להביא מטופלים ליותר משלוש משמרות בשבוע, ובסופו של דבר הרווחתי 7,000-8,000 שקל בחודש. זה שכר שרווק יכול לחיות ממנו, אבל אני נשוי עם ילד".
למה הוא לא פתח מרפאה פרטית, שאלתי. "לפתוח מרפאה פרטית זו השקעה של חצי מיליון שקל בבנייה, ציוד וחומרים", הוא ענה. רופא שיניים, הסביר, יכול גם להתמחות בתחום מסוים, כמו שיקום פה או חניכיים, וככה להעלות את ההכנסה שלו. אבל מחירי ההתמחות עלו בשנים האחרונות מ-20-30 אלף שקל למאה אלף שקל. המשמעות היא, עבור המתמחים, לעבוד כמה שנים ללא הכנסות כלל, ולשלם תמורת העבודה. "העלות הכוללת של התמחות כזו היא בערך 700 אלף שקל", הוא אומר. "אם בעבר רופא שיניים צעיר שסיים את הלימודים היה יכול לעשות התמחות, לקנות דירה ולפתוח מרפאה, היום הוא צריך לבחור, במקרה הטוב, אחד מהשלושה. אם הייתי יודע בגיל 20 שזה מה שאני אעשה בגיל 33, לא הייתי בוחר במקצוע הזה".
אבל מה שהופך את המקג'ובים לבלתי אפשריים באמת הוא המשרות החלקיות. "אני עובדת ב-65 אחוז משרה ומרוויחה בין 4,500 ל-5,000 שקל", אומרת עובדת סוציאלית קלינית בת 32. היא סיימה לא מזמן שבע שנות לימוד, שכוללות תואר ראשון, תואר שני והתמחות, ועכשיו היא עובדת כמטפלת באחד משירותי הרווחה המופרטים במרכז. "הלו"ז שלי הוא ארבעה ימים בשבוע, פעמיים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים. רוב ההצעות בתחום הן בין 25 ל-75 אחוז משרה, ואת לא יכולה לבחור באיזה ימים תעבדי ותלויה בישיבות צוות. צריך הרבה מזל כדי למצוא חלקים שישלימו למשרה מלאה, כשגם אז זה בדרך כלל בערים שונות ואת צריכה לנסוע ביניהן". העתיד, במקרה הזה, לא צופן יותר בטחון: "גם מנהלים עובדים רק בחצאי משרות".
משרות חלקיות מקובלות גם בעבודות שבהן אופי העבודה בכלל לא מאפשר משרה חלקית. "אם למטופל קורה משהו וצריך להתקשר אליו את לא תגידי, עשיתי את ה-65 אחוז שלי השבוע", אומרת העובדת הסוציאלית. "יש מטפלות שכן מסרבות לעשות את זה וזה מייצר בעיות קשות, של מטופלים שנשארים בלי מענה כמה ימים. בעצם הציפייה היא שתעבדי גם בימים ובשעות שאת לא עובדת". העובדה הזאת, יחד עם הקושי למצוא רבעי משרות משלימות, חושפות ש-65 או 75 אחוז משרה הן, הרבה פעמים, פשוט מלים מכובסות ל-65 או 75 אחוז שכר.
"אין אף וטרינר שעובד במשרה מלאה", אומרת גם וטרינרית בת 32 מהמרכז, אם לשני ילדים. "השכר ההתחלתי של וטרינר הוא 40 שקל לשעה, ואחרי כמה שנים 50-55 שקל. במשרה מלאה זה יוצא סביר, אבל אין דבר כזה משרה מלאה. רוב המרפאות מאפשרת לך לעבוד כמה משמרות בשבוע או נניח ארבע שעות ביום, ומשלמות לפי שעה. כולם רוצים שתעבדי אחרי צהריים, לילות וסופי שבוע. את יכולה לעבוד בשתי מרפאות, אבל אם יש לך ילדים את לא יכולה לעבוד חמישה אחרי צהריים בשבוע, זה בלתי אפשרי".
כמה כסף זה יוצא? "אני נחשבת מאוד מוערכת, אני מקבלת יחסית הרבה לשעה ויש לי ניסיון", היא אומרת בהתנצלות, "אז בעבודה בשתי מרפאות אני מצליחה להגיע לשכר יותר גבוה מרוב הווטרינרים – 7,000 שקל בחודש. רוב הווטרינרים מסתמכים על בני זוג או על הורים, ואחרי 3-4 שנים מתייאשים ועוזבים".
הנפש של המעמד הפגיע היא נפש חרדה וחסרת בטחון באופן תמידי
האנשים האלה הם בדיוק ההפך מפתיתי השלג. הם למדו שש-שבע שנים, תואר ראשון ותואר שני, והתואר שלהם הבטיח עד לא מזמן, אפילו עוד כשהם התחילו ללמוד, מעמד כלכלי מבוסס או אפילו פשוט פרנסה צנועה ויציבה יחסית. המקג'ובים, שקיימים בעוד המון מקצועות (מורי קבלן, מרצים מן החוץ, מתכננים ואדריכלים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, עובדי המגזר השלישי, דוברים ועיתונאים) הם חלק מהתשובה לשאלה למה אנחנו מתחתנים בגיל מאוחר ומולידים ילדים בגיל מאוחר – לא, זה לא כי אנחנו "פוחדים להתחייב" כמו שטוענים בני הדור המבוגר. זה כי אנחנו צריכים לחיות בגיל 30 פלוס ממשכורות של רווקים, ולקיים סדר יום של רווקים, שעוברים מהבוקר עד הערב מעבודה לעבודה.
מקדולנד'ס לא תבעה בסוף את מילון וובסטר. היא המשיכה להסתבך ביחסי ציבור גרועים בהרבה, הפכה לסמל של תזונה מזיקה ושל ניצול בעלי חיים, ובשנים האחרונות ירדה מבימת ההיסטוריה כסמל משמעותי של הקפיטליזם, ולקחה איתה את המונח מקג'ובים. ב-2011 טבע הכלכלן הבריטי גאי סטנדינג את המונח "פרקריאט", הלחם של המלים פרולטריון ו-Precarity, פגיעות. הפרקריאט, כתב סטנדינג בספרו "המעמד המסוכן" מ-2011, הוא לא מעמד ביניים ולא מעמד פועלים. הוא מעמד חדש, שמתהווה לנגד עינינו: המעמד הפגיע.
המעמד הפגיע נראה, בעין לא מזוינת, כמו מעמד ביניים, אבל הוא איבד את רוב ההגנות שהיו בעבר אפילו לפועלים, ובראשם משכורת קבועה. אם הפרולטריון היה צריך להסתגל לשגרה שוחקת של עבודה רפטטיבית במשרה מלאה, אומר סטנדינג, המעמד הפגיע צריך להסתגל לחוסר יציבות תמידית: עבודה בחוזה זמני או בלי חוזה, במשרות חלקיות, בשכר נמוך, ללא הגנה וללא יכולת להתמקח על תנאי ההעסקה שלו. הנפש של המעמד הפגיע, הסביר, היא נפש חרדה וחסרת בטחון באופן תמידי.
אנשים שעובדים בכמה עבודות שבאף אחת מהן אין עתיד בטוח, אומר סטנדינג, צריכים לנחש מה יעזור להם לשפר את המצב שלהם, והם מנסים כל הזמן לקדם את עצמם בכמה תחומים במקביל: הם מעמיסים על עצמם עוד ועוד הכשרות, ישיבות וארועי מינגלינג בכל העבודות והתחומים שהם עובדים בהם. כששמעתי בהרצאה שלו את הקטע הזה, העיניים שלי נפתחו בהפתעה: הוא תיאר בדיוק את החיים של בן הזוג שלי. עד לא מזמן הוא עבד במשרה חלקית בתחום הרווחה, יחד עם הנחיית סדנאות בבתי ספר מטעם עמותות. לעתים קרובות הוא היה חוזר מעבודה עם נוער רחוב בשלוש לפנות בוקר, ויוצא בשבע שוב, להרצות לנוער בתיכונים. הוא עשה את זה לא רק כדי להשלים הכנסה, אלא פשוט כי לא יכולנו לדעת איזה מהמשרות החלקיות האלה תבשיל יום אחד לכדי משרה מלאה; כדי להשיג את המשרה המלאה הנכספת יום אחד, לא היה אפשר לוותר על אף אפשרות, והיה צריך להצטיין בכולן. התוצאה של אורח חיים כזה, אומר סטנדינג, היא שחיקה מהירה מאוד, בתחילת שנות ה-30.
סטנדינג לא מציע נקודת אור מעשיות בספר שלו, אבל בכל זה אפשר אולי למצוא תקווה במה שקורה עכשיו בבחירות בארצות הברית. המאבק בין ברני סנדרס להילרי קלינטון, על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הוא מאבק דורי לגמרי. 70 אחוז מהדמוקרטים מתחת לגיל 30 תומכים בסנדרס, ומספרם עולה על מספר התומכים בקלינטון ובטראמפ ביחד. הסיבה הראשונה לכך, לדעת פרשנים, היא היעלמותן של העבודות הטובות. וקול של צעיר פגיע מדור ה-Y שעובד במקג'וב שווה בדיוק כמו קול של בן 60 שחושב שהבעיה שלנו היא שאנחנו עצלנים.
בשבוע שעבר: תסמונת פתית השלג או האם יכול להיות שהציפיות שלנו היו מוגזמות