אז קודם כל, התנצלות. את טור התגובה לאורית נבון הייתה צריכה לכתוב רווקה הוללת, כזו שקשרה את החצוצרות שלה בכוחות עצמה עוד בפעוטון, חרשה כל מרתף אפל בתל-אביב שנחשד כמכיל צ'ייסרים ויורקת שלוש פעמים בכל פעם שילד עובר לידה ברחוב. אבל בשל נסיבות של כוח עליון שקשורים במפגש עם חברה וסלט ירוק, נתקעתם עם הטקסט שלי. ככה זה בעולם הרווקים האמיתי, זה שלא מתבסס על קלישאות והנחות מיושנות – ברגע שנתקעים בבלת"ם מתקשרים אלינו.
קשה לכם? אמצו חתול
לסדר החברתי הא-סימטרי הזה אין לנו, אגב, שום טענות. ככה העולם בנוי. אנשים שצריכים לטפל ביצורים חסרי ישע קודמים לאלו שלא מצאו אף יצור עם ישע שיחכה להם כשהם חוזרים הביתה. הורות יכולה להיות עסק מתיש ומתסכל, נטול שינה ועמוס דאגות, ריצות בהולות לרופא. עולם שבו טלפון מהגננת מפחיד יותר מ-SMS מנסראללה. הבעיה מתחילה, כמו תמיד, כשמתחילים לזלזל בצלחות של אחרים. גם אם אף פעם לא הסתכלתם עליהן קודם.
נתחיל בטיעון הפשוט מכולם: בפעם האחרונה שבדקנו הורות הייתה זכות ולא חובה. מי שבוחר לקיים את מצוות "פרו ורבו" צריך בדרך כלל להיות מודע גם להשלכות. מחקרים מלמדים שתשעה חודשים מרגע הביצוע עלול לפרוץ לאוויר העולם צווחן בלתי נלאה שימלא את החיים בשמחה ובגזים. לא בנויים לכל העומס הזה? יש מספיק כלבים, חתולים וגרבילים שישמחו לקבל אצלכם קורת גג תמורת הרבה פחות לחץ נפשי. בכל זאת החלטתם ללכת על גור אנושי? חסכו מאיתנו את היללות על חיתולים, שמרטפים ו-50 גוונים של נזלת. הנה פרט קטן שבטח שכחתם: אף אחד מכם לא שחרר יציאות בניחוח לבנדר כשאתם הייתם בגילם.
תכירו: הילד המעוות שלנו
הנה כמה סודות על עולם הרווקות שכדאי להפנים לפני שמסמנים את כולנו כערסים שחוסמים את התנועה בדרך לגן: התפריט התזונתי שלנו מורכב לרוב מחלב עם ריח חשוד, גבינה מוריקה ואובייקט שהצמיח עלים בקצה של המקרר ובכל זאת לא נראה לנו כמו ירק. הכי רחוק מבראנץ' בבראסרי. בהיעדר חלופה אנושית הופכת העבודה להיות הבייבי הפרטי שלנו, וכמו כל תינוק גם היא קצת מסריחה לפעמים. אנחנו מבלים איתה הרבה מעבר לשעות הרגילות, גם כשאנחנו האחרונים בבניין, ובדרך כלל גם נרדמים איתה על הספה כשאצבע אחת עדיין מתקתקת תשובות למיילים שנותרו לטיפול. היא גם מזהה אותנו כנשמות מאותגרות זוגית ולכן תמיד תפנה אלינו באירועים דחופים, הקפצות פתע או הצלות של הרגע האחרון, ותבקש מאתנו לתת יד בחגים ובשבתות. אחרי הכל, הרבה יותר קל לפנות אלינו מאשר לאמא טרוטת עיניים.
כן, זה נכון אורית, לא תמיד קל לראות מישהו שעוזב את המשרד בשעה שבה אנחנו מתחילים לחשוב על ארוחת צהריים. בעיקר כשמדובר במישהו שנוכחותו הייתה יכולה לעזור לנו לסיים יום אחד בשבוע בשעה נורמלית. לפעמים אנחנו מרשים לעצמנו לדמיין מה היה קורה אם היינו יכולים פשוט לכבות את הטלפון, ולדעת שמישהו אחר יטפל בכל מה שהשארתם מאחור כשרצתם להוציא לילד את השקל שדחף לעצמו לאוזן. לא קל להכיר בעובדה שהלבד שלנו הופך אותנו לנחשבים קצת פחות, אבל אנחנו מקבלים אותה (גם אם תוך כדי מרמרת).
זה לא הכמה, זה האיך
איכות העבודה של אדם לא נמדדת בשעה שבה הוא מחתים את הכרטיס, אלא בדברים אותם הוא עושה בזמן שהשעון דופק. גם ביום עבודה שנגמר בשלוש וחצי אפשר להספיק המון אם רק מנצלים אותו בדרך מיטבית. במקום לצאת להפסקות קפה קורעות לב אחת לשעה בשל העייפות הקשה, להתווכח למי יש יותר גדול ("שפעת? זה שטויות, אנחנו יצאנו עכשיו מדלקת ריאות") ולהתלונן על כמה אף אחד לא מבין אתכם, נצלו את האנרגיות כדי להפיק את המקסימום מהזמן שלכם בעבודה. ברגע שהתחושה הכללית תהיה שכולם תורמים כמיטב יכולתם, גם אם הם צריכים להיות הורים מאוחר יותר, אף אחד לא יתלחש יותר במסדרונות.
החלק המצחיק באמת בכל הסיפור הזה של שנאת רווקים הוא הטענה ש"אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הורה", שמגיעה מתוך חבורה מגובשת ומחותלת היטב. את התמיכה והטיפים שאתם שואבים מקבוצת התמיכה שלכם, אין סיכוי שמישהו יספק גם לנו. בעיקר איך להתמודד עם טלפון היומי מהאימא הפרטית שלנו, ששוב שואלת מתי נמצא כבר מישהי, נביא לה קצת נחת סוף סוף ונפסיק להיות כאלה אנשים עסוקים כל הזמן.