(משהו שכתב מישהו, לפני שנה ושבועיים, ביום בו הודיע יאיר לפיד על פרישה מ"אולפן שישי" וכניסה לחיים הפוליטיים)
אז מה היה לנו כאן? היו לנו בחירות משוגעות, מלאות הפתעות ומהפכים, עם שחקנים חדשים שכובשים את הזירה ושחקנים ותיקים שמאבדים רלבנטיות. השיח השתנה, וחוץ מציפי לבני וכמה פרשנים שהמשיכו לחפור על "הגוש", את אף אחד זה לא עניין.
אין גושים, בטח לא במתכונת הקלאסית, למרות שהציבור מתחלק עדיין לאותם 3 זרמים עיקריים פחות או יותר: 40% דתיים וימנים מובהקים, 50% אנשי אמצע לגווניהם, חילונים ומסורתיים (יאיר לפיד ושאריות קדימה, אבל גם חלק לא קטן ממצביעי ליכוד ועבודה ואפילו קצת בבית היהודי ובמרצ) ועוד 10% שמאלנים הארד קור.
לפיד צדק באבחון שלו שהפוליטיקה הישנה מתה, מחמת מיאוס ומחמת חוסר עניין לציבור. שיח הגושים השמאלני-ימני הקלאסי, המגרש הפוליטי בו התרגלנו לשחק, לא היה רלבנטי למערכה הזאת, בה כל צד תקף בעיקר את מי שלצדו. ביבי נלחם בבנט, ציפי ושלי ויאיר רבו עם עצמם, ואצל ש"ס בכלל היה בלאגן, גם בתוך הבית וגם בחצר. פתאום יש מנהיגה למפלגת העבודה שמבחינתה התנחלויות זה לגיטימי, ומנהיג מפלגת ימין דתית שמדבר על שוויון בנטל ומאבק מעמד הביניים. מס' 2 של יאיר לפיד, בנו של זולל החרדים טומי לפיד ז"ל, הוא בכלל רב, עמיר פרץ "החברתי" מוצא מקלט אצל ציפי לבני "המדינית", פייגלין מדבר על התרת שימוש בקנאביס ועוד הרבה דוגמאות שוברות קונבנציה.
השחקנים החדשים
אני מכיר את הניתוח הפסימי, שר אותו מתוך שינה: ביבי הוא אותו ביבי, ליברמן הוא אותו ליברמן, החרדים הם אותם חרדים, יאיר לפיד הוא בובה על חוט של אנשי "השיטה", ובנט הוא בסך הכל מכסה מנוע נוצץ מתחתיו בוער מנוע ימני קיצוני ומשיחי. אוקי, אמרנו את זה. זה גם נכון, הכל נכון, אבל שום דבר הוא לא לגמרי שחור או לבן.
יש גם מבט אופטימי, וזה מה שאני בוחר לקחת איתי מהבחירות האלה: מי ששבו את לבו של הציבור היו אלה שבחרו להתרחק מפוליטיקה של שנאת האחר, של סקטוריאליות, של הצבעה מבוססת פחד.
קודם כל, יאיר לפיד, הפתעת הבחירות, שסחף קהלים גדולים ומגוונים (למרות שחלק גדול מבוחריו נקטו בהצבעת "אין לי למי להצביע, אז יאללה, נראה אותו"), באמצעות הכריזמה הנחמדה שלו והעובדה שהוא נמנע מלהתלכלך.
שוב, בניגוד לאביו ז"ל, שכבש את המרכז הפוליטי עם מפלגה לבנה, מעמדית, שסימנה אויב ברור ("החרדים") ונלחמה בו בפראות, יאיר רק חיבק. חיבק רבנים, ועיירות פיתוח, ואתיופים, ורוסים, וכל מי שרק רצה להסתופף תחת דגל אופטימי ונעים וסטרילי. הקהל של אבא בא איתו וגם רוב החבר'ה מהאלפיון, אבל לא רק הם. באו גם הרבה מאוד אחרים, ומבחינתם הם בחרו בחירה חיובית, אופטימית.
אפילו שלי יחימוביץ', שלא הספיק לה האוויר עד סוף הקמפיין וסיימה אותו בתחושה של כישלון, שיקמה את מפלגת העבודה על-ידי שפה אחרת ויחס אחר. חבל רק שהפאניקה מהסקרים גרמה לה לבצע פליק-פלאק טיפשי לאחור עם ההתחייבות לא להיכנס לממשלת נתניהו, ואחרי הבחירות לתת נאום תוכחה שמבהיר עד כמה עמוקה התהום הפעורה בינה ובין אנשי הימין. טוב, זה מה שנשאר לה לאחר שכבלה את עצמה לשטות הזאת, אבל עדיין, רוב הזמן היא לא התנהלה כמו מנהיגת מפלגה הרואה לנגד עיניה רק סוג אחד, מאוד מסוים ומסורתי, של מצביעים. כאלה שהדלק שלהם הוא קודם כל שנאת כל מי שהוא לא הם.
הימור אופטימי
פוליטיקה נקייה, חיובית, אופטימית – זה מה שהציבור רצה. אז הוא קיבל שחקנים חדשים על הבמה, הוא קיבל החלפת דם מאסיבית של המערכת (53 ח"כים חדשים), והשאלה הגדולה העומדת על הפרק האם הוא גם יקבל את זה בממשלה ובמדיניות שהיא תוביל בשנים הבאות.
אז זהו, שנתניהו, גם אם ממש אוהבים אותו ומעריכים את פועלו, הוא לא בדיוק איש של פוליטיקה חדשה. אני בספק גדול האם לנגד עיניו עומדת ההזדמנות ההיסטורית להקים ממשלה אזרחית שוחרת טוב שבה השותפים המרכזיים הם לפיד ובנט, ושכל מי שעוד רוצה להצטרף יעשה את זה לפי קווי היסוד הדי דומים של שניהם בנושאים חברתיים.
משחק הקואליציה הוא במידה רבה משחק אסטרטגי בו מרכיב הממשלה שואל את עצמו "מי יעשה לי הכי פחות בעיות", והכוונה היא לא רק להתנהלות במהלך הקדנציה אלא גם לבחירות הבאות. נתניהו לא סובל את דרעי יותר מאשר בנט, אבל בטווח ארוך דרעי פחות מסוכן לו, שלא לדבר על השותפות ההיסטורית עם החרדים וכו'. לכן ציר, שכביכול קשה להעלות על הדעת באופן שפוי, של לפיד ובנט, הוא מה שיכול להכריח את נתניהו להקים פה ממשלה טובה עבור רוב הציבור, ממשלה שתעשה פה עבודה שלא עשו הרבה שנים ובסוף אפילו תוציא אותו טוב.
מצד שני, אופטימיות? בפוליטיקה? במדינת ישראל? לא חסרים הימורים גרועים מזה. ובכל זאת, תנו רגע להיות האידיוט שמקווה לטוב. אם זה מתאים לכולם, גם אני רוצה.