מקצוע העיתונות, למשל, נשחק במהפכת המידע כמו שלא קרה מאז המצאת הדפוס. מי מחכה היום לעיתון? כל שמועה טיפשית נוסעת עד קצה העולם וחזרה לפני שהספקת לומר "רגע". מי בודק עובדות? מי עוצר רגע לחשוב? ואם מישהו רוצה ללמוד משהו על משהו אז גוגל פולט רשימה וזה עכשיו תנ"ך המציאות.
יש לה למהפכה הזו יתרונות אדירים. באמת שאי אפשר להפריז בערכם. מה לעשות שלא כולם שם בשביל למצוא חברים או לחפש מתכונים לשבת. אפילו עם הטוקבקים היינו מסתדרים. אבל יש שם עולם גדול ואפל של רוע ושנאה, שקיבל מתנה משמיים: מקום שבו עובדות משחקות תפקיד שולי, מקום שבו אפשר בקלות לעשות מניפולציות זולות על מסות של אנשים, מקום שבו מחברים אחד ועוד אחד ומקבלים חמש ומוכרים את זה בקלות כאמת במיטבה כי זה בגוגל. זהו גם המגרש החדש של האנטישמיות.
נאצים בחסות חופש הדיבור
בערב יום השואה נשדר בקשת תחקיר בינלאומי על האנטישמיות החדשה. קו-פרודוקציה ישראלית קנדית שמנסה לבחון את היקפה של שנאת היהודים בעולם הדיגיטלי ומגיעה גם אל האנשים שעומדים מאחוריה. והם חוגגים. אמריקני תימהוני אחד שמכנה את עצמו "האח נתניאל" לא חלם שהיום הזה יגיע והוא יוכל להפיץ את השקרים שלו כל כך בקלות. אלכס לינדר, אמריקני אחר, שמכריז מול המצלמה שהיטלר היה עדין מדי, מפעיל אתר שמנהל דיונים אנטישמיים מהזן הארי.
החגיגה הזו מתנהלת באין מפריע אבל היא מסיבת גן לעומת מה שקורה למטה במחתרת ב-DARKNET. שם המשתמשים אנונימיים וגם המפעילים. שם מורידים את "מיין קמפף" של היטלר כאילו כלום, אבל זאת רק ההתחלה. החוקרת ענב גנד גלילי עוקבת אחרי מעללי הדארקנט ומעריכה שמסתובבים שם כבר מיליוני גולשים. יש שם אולי כאלה עם חלומות רומנטיים על אנונימיות אינטרנטית וחופש מוחלט, אבל בסוף זה נגמר בפדופילים, טרוריסטים ו... כן, אנטישמים.
ומה שגילינו הוא שהאנטישמיות הזו כבר איננה רק אותה שנאה "קלאסית" ליהודים עם אף ארוך בנוסח הקריקטורות של השבועון הנאצי "דר שטירמר". זה הרבה יותר אנחנו – מדינת ישראל. מדינת ישראל היא בכלל נאצית. והכל עובר אלינו. אתרים שלמים עובדים קשה כדי לתת לעולם מן הצדקה שאם בכלל הייתה שואה היא כנראה הגיעה להם. כי הם בכלל הנאצים. ככה התהפך הכול ולהם זה נשמע פשוט והגיוני – כי ככה זה באינטרנט. תראו אפילו בגוגל.
תחקיר: ניתאי אלבוים
הסרט "האנטישמיות החדשה" ישודר בערוץ 2 ביום ראשון, ערב יום השואה, אחרי מהדורת החדשות.