בעימותי הנשיאות האמריקאיים נקשרה הילה מוגזמת. ההשפעה שלהם על ההצבעה שולית (על פי שורת מחקרים, ומספיק להזכיר שהילרי קלינטון ניצחה בעימות והפסידה בבחירות), אבל זה לא פוגע כהוא זה בשיח ברייטינג ההולך ומאמיר, בשיח התקשורתי הפטפטני ובציוצים המשולהבים. התקשורת והציבור האמריקאיים מרותקים לעימותים מאז שהחלו ב-1960 (קנדי נגד ניקסון). אפשר לטעון שזה משום שהעימות ממשיך את מסורת הדיבייט האוניברסיטאית, אבל סביר להניח שזה יותר משום שמדובר בגרסה הפוליטית של אחד מהבילויים שהאמריקאים הכי אוהבים: צפייה בספורט. אך בעוד שלרוב העימותים מתנהלים בג'נטלמניות של משחק טניס, הלילה קיבלנו היאבקות בסגנון חופשי. שני אנשים בשנות ה-70 בחייהם, שמתמודדים על משרת מנהיג העולם החופשי, התקוטטו כמו פעוטות בגן שרבים על צעצוע. עימות מכוער, שטחי ומביך כזה עוד לא ראינו.
זו לא היתה הפתעה. לא רק כללי העימות היו ידועים מראש (אם כי המנחה כריס וואלאס נאלץ להזכיר אותם לנשיא שוב ושוב), אלא גם חוקי טראמפ. היה ברור שהוא יהיה פרוע וחסר תקנה, יחרוג מהזמן המוקצב לו, יתפרץ, ישיב לא לעניין ויכה מתחת לחגורה עם אלת גולף – וטראמפ עמד בכל הציפיות. סימן השאלה לא הוצב על טראמפ אלא על ביידן: האם הוא ייגרר אל הבוץ.
התשובה איננה "לא" נחרץ. ביידן לא דבק במוטו "כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה" שהנחילה מישל אובמה להילרי קלינטון ב-2016. טראמפ ירד לקרקעית, וביידן צלל אחריו. רוב הזמן הוא דווקא ניסה להימנע מכך: הוא בירך את הנשיא בנימוס בפתיחת העימות (טראמפ לא עשה זאת), ולכל אורכו ניסה לשמור על שלוות רוחו כנגד ההפרעות הבלתי-פוסקות. לעתים הוא פשוט ויתר, השתתק, עצם את עיניו וחיכה עד יעבור זעם. אבל הזעם לא עבר, וביידן לא נראה כמו האדם הבוגר בדיון, אלא כמי שלא מסוגל להתמודד עם הלחץ. בדיוק כמו שטראמפ רצה.
אבל הסבלנות של ביידן החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. כבר בחלקו הראשון של הדיון, כשנשאלו המועמדים על תכנית הבריאות, טראמפ הפריע לביידן וניסה להכניס אותו למלכוד: תמיכה באג'נדה פרוגרסיבית שתביא לביטול ביטוח הבריאות הפרטי – או התנגדות לה שתעלה לביידן, לכאורה, באובדן האלקטורט השמאלני. זו מלכודת שאין בה ממש, משום שביידן הוא ברירת המחדל גם עבור מתנגדיו משמאל – הם מתנגדים לטראמפ פי כמה וכמה – אבל היא הצליחה להוציא את המועמד הדמוקרטי מאיזון. הוא כינה את טראמפ "שקרן" ו"ליצן", ואז פלט את הפאנץ' המפתיע "אולי תסתום, בן אדם?".
"היתה לו בעיית סמים, כמו לאמריקאים רבים, והוא התגבר עליה"
ביידן התכונן ימים ארוכים לעימות (בניגוד לטראמפ, ככל הנראה), אבל ספק אם הוא תכנן את המשפט הזה, שהיה אפקטיבי יותר מכל דבר אחר שאמר. ביידן ניסה להתמודד עם טראמפ באמצעות רעיונות, תוכניות (חלקן עמומות ומשורטטות בקווים כלליים מאוד) ועובדות, אבל נדמה שבחמש מילים (באנגלית) הוא הצליח ללכוד את מהות ההתנגדות לנשיא באופן מושלם. אפשר לדמיין את הסלוגן הספונטני והאמוציונלי הזה מתנוסס על שלטים בעצרות, על חולצות ועל כובעים (כי אין מרוץ לנשיאות בלי מרצ'נדייז). זה בדיוק הסנטימנט שכמחצית מהציבור האמריקאי (על פי הסקרים) חש כלפי טראמפ, זה בדיוק מה שהציבור הזה רוצה לעשות ב-3 בנובמבר: לסתום לטראמפ את הפה.
אבל למשך שעה וחצי בקליבלנד אי אפשר היה לסתום לטראמפ את הפה. הוא דיבר כשניתנה לו הרשות וכשהיא לא ניתנה לו. הוא לא נתן לביידן להשלים שני משפטים רצופים וצפצף על כל ניסיונותיו הנואשים של המנחה וואלאס לעצור אותו ולהחזיר אותו לתלם. הוא היה, כרגיל, בריון: קולני ושתלטן, זחוח ומשוחרר, מצחיק ומעליב ("אל תשתמש מולי במילה 'חכם', סיימת אחרון בכיתה"). בלית ברירה, אפשר להתייחס רק לסגנון של טראמפ ואין טעם להתעכב על מהות דבריו – שהיו, כמו תמיד, שקרים וחצאי-אמיתות שפוזרו למכביר בזרם התודעה המשתפך. "העם האמריקאי רוצה לשמוע דברים מהותיים", אמר וואלאס, כמעט בתחינה, אבל טראמפ העדיף לדבר על האנטר ביידן והקוקאין.
זה היה אולי הרגע המכוער בעימות – אבל גם זה שהוליד את הרגע היפה ומעורר ההשראה שלו. ביידן – בניסיון לפגוע בטראמפ, שצוטט בתחילת החודש כמי שקרא לחיילים האמריקאיים "לוזרים" – הזכיר את בנו בו, ששירת בעיראק (ומת מסרטן לפני חמש שנים). טראמפ ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ביידן באמצעות בנו השני, האנטר, ולא הסתפק הפעם בקשירתו לעסקים מפוקפקים באוקראינה, אלא הזכיר שהוא נזרק מהצבא משום שהשתמש בקוקאין. ביידן היה נרגש כשדיבר על בו והפך נסער כשהותקף האנטר. "היתה לו בעיית סמים, כמו לאמריקאים רבים, והוא התגבר עליה", אמר בגילוי לב, "אני גאה בבן שלי". נדמה שלפחות בקרב שני קהלים עליהם מתמודד טראמפ – נשים ובני הגיל השלישי – הוא איבד באותו רגע הרבה נקודות.
למרות התחושה הראשונית, תחת השפעת ההצגה הפראית והדומיננטית של טראמפ, קשה לומר שביידן הפסיד. על פי סקרים ראשונים שנערכו ב-CNN וב-CBS, הוא אפילו גבר על טראמפ (ב-CNN מדובר בתבוסה של ממש לטראמפ). ספק אם אפשר לייחס זאת להופעה מרשימה של ביידן. זו לא היתה הופעה מרשימה כלל, אם כי תומכיו בוודאי ימצאו בה מתינות, איפוק ושיקול דעת (ומתנגדיו יגידו: כבוי, כבד ומהוסס). אבל ביידן הצליח שלא למעוד בלשונו (לא עניין מובן מאליו עבורו), ובעיקר איפשר לטראמפ להיות טראמפ – וזה הקלף הכי טוב שיש לו. הכריזמה של ביידן לא תסחף את מצביעיו אל הקלפיות (או אל תיבות הדואר); השקרנות הכפייתית של טראמפ, הבוז שלו למדענים, חוסר הנכונות שלו לגנות פעילי עליונות לבנה, סירובו לקבל הפסד בבחירות צמודות והכישלון הרה האסון שלו בניהול משבר הקורונה – כן.