נתניהו הודיע היום בצהריים על פיזור הכנסת, והשיק במקביל את קמפיין הבחירות שלו: ישראל חזקה, ישראל מצליחה, ישראל היא יהלום. אבל ספק אם כך ייראה קמפיין הבחירות של נתניהו: חיובי, מתנאה בהישגים, לא יורד נמוך. סביר יותר להניח שזה יהיה קמפיין בסגנון טראמפיסטי ושלוח רסן שיהלום את האופן שבו מתנהל ראש הממשלה בשנים האחרונות, ואפשר לומר בוודאות שהוא יכלול כמה מהסלוגנים הקבועים של נתניהו: מ"לא היה כלום כי אין כלום" ועד "הניחו לרעייתי".

נתניהו יכול להמשיך לטעון ש"אין כלום" כל עוד היועץ המשפטי גורר את רגליו בדרך להחלטה, אבל מאחורי ה"הניחו לרעייתי" כבר יהיה לו קשה להתייצב. בחודש האחרון הוא הוכיח – פעמיים – שהוא נאה דורש, אבל לא נאה מקיים.

מניח כשזה נוח

כשפורסמה בתחילת השנה קלטת ה"פסי-כו-לו-גית" ב"וואלה!", נתניהו מיהר לפרסם סרטון תגובה בהול בפייסבוק, משל מדובר בעניין לאומי ממדרגה ראשונה ולא ב"קלטת בת תשע שנים"  של "שיחה שהוקלטה בסתר" שבה שרה מתנהגת כמו כולנו ("בטוח שכולכם הרמתם את קולכם בכעס"). אם זה כל כך נון-אייטם, למה לרוץ לפייסבוק? מעניין מי לחץ עליו לעשות זאת.

את הסרטון חתם נתניהו בבקשה שעליה כבר חזר, כפי שהזכיר, יותר מפעם אחת: "עזבו את בני משפחתי". זו גם הייתה הכותרת שניתנה לסרטון, וזו התגובה הקבועה של נתניהו לכל פרשה תקשורתית ששמה של שרה משתרבב אליה: הניחו לרעייתי.

נתניהו, כמובן, מתנהל אחרת לגמרי. הוא זה שמקפיד לצרף את רעייתו כמעט לכל נסיעה ופגישה, מביקור ממלכתי במדינה זרה ועד לשיחת סוד עם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן. הוא עצמו ממש לא מניח לה. וכשהוא כבר מניח לה, זה כדי שהציבור יניח לו; בפרשת המתנות הוא מתנער משרה וטוען שלא ידע דבר על משלוחי השמפניות, בדיוק כפי שבפרשת הצוללות הוא טוען שלא ידע דבר על קשריו של בן דודו דוד שמרון. מאיתנו הוא דורש להניח להם, אבל הוא עצמו מניח רק כשזה נוח.

לא רק שזו דרישה צבועה – היא גם איננה מוצדקת. כפי שכבר כתבתי בעבר, שרה נתניהו היא עניינו של הציבור משום שהציבור נדרש לשלם על התנהלותה (מהוצאותיה השוטפות ועד הפיצויים שנפסקו נגדה בתביעת עובדי המעון); משום שהחברה הישראלית מחויבת לדאוג לעובדים שמעבידיהם מתעמרים בהם ולבדוק את סיפורם; ומשום שהיא האדם הקרוב ביותר לאדם המשפיע ביותר על חיינו. מי שהזכירה לפני שבועיים ששרה היא אישיות ציבורית ולכן מחויבת לתת את הדין בפני הציבור הייתה הגברת עצמה, שנסעה עם משלחת רשמית של מדינת ישראל לגואטמלה (בטיסה ובאבטחה על חשבון משלם המסים הישראלי). לא משנה מה אתם חושבים על כך ששרה מייצגת את ישראל – זו עובדה. ואם היא מייצגת את מדינת ישראל, מדוע ש"נניח" לה כאילו היתה אדם פרטי? 

רעיית רה
אשת ראש ממשלה שמאבדת עשתונות לפני תשע שנים או אזרח פרטי שנחקר לפני 17 שנה?|צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות

תרגיל לא כשר

אבל מדיניות ה"הניחו למשפחתי" הדו-פרצופית של נתניהו שברה החודש פעמיים שיא של חוצפה. בתחילת החודש חשף עמית סגל במהדורה המרכזית של חברת החדשות כי נתניהו ביקש משאול אלוביץ' להשתמש ב"וואלה!" כדי לטנף על נפתלי בנט. הרעיון היה פסול – לנצל כלי תקשורת לצרכים פוליטיים – אבל האמצעי שביקש נתניהו היה אפילו מכוער ממנו: לפרסם כתבה על כך שגילת בנט, אשתו של יו"ר הבית היהודי (וחילונית לשעבר), הייתה שפית במסעדות לא כשרות. וזה, אגב, מאדם ש"נתפס" אוכל במסעדות לא כשרות שוב ושוב.

בנט, בתגובה, יצא מכליו כפי שהוא לא עושה בעניינים מהותיים הרבה יותר מעברה הקולינרי של רעייתו – חקירות ראש הממשלה למשל – ואף דרש התנצלות שלא קיבל היום. לא נורא; בנט כבר רגיל לצאת קטן מול נתניהו. פעם הוא מכנס מסיבת עיתונאים כדי לפרוש מהממשלה ומתקפל, פעם הוא דורש התנצלות ופניו מושבות ריקם. נתניהו לא סופר את עלבונותיו של בנט, והעובדה שלא התנצל היתה מתבקשת. מה שמעניין זה שלא רק שנתניהו לא התנצל, אלא שהוא גם לא הכחיש את הדברים. כלומר, האיש שמבקש מהתקשורת להניח לרעייתו ביקש מהתקשורת לא להניח לרעיית רעו. אם יש הוכחה לוגית למושג צביעות – כך היא נראית.

אתמול נתניהו הוכיח שתקרית גילת בנט לא היתה טעות אלא מדיניות, ושנתניהו – האיש ש"אמר לנו יותר מפעם אחת" להניח לבני משפחה – שכח להגיד את זה לעצמו.


נתניהו הגיש תביעה נגד בן כספית על ידיעה שפורסמה ב"מעריב" בסוף השבוע, ויצא מיד לחגוג אותה בטוויטר. אלא כשדרכו, וכדרך צוות הניו-מדיה הילדותי שמקיף אותו, נתניהו לא הסתפק בדיווח ענייני ואפילו לא באמירה אישית על הפגיעה בו, אלא הוסיף עקיצה: "אם בן כספית היה דואג קצת יותר למשפחה שלו במקום לרדוף אחרי המשפחה שלי, אולי מקרים מצערים כאלה היו נחסכים מאיתנו". לציוץ צורף צילום מסך מדיווח של "הארץ" על מעצרו של אורי כספית, אחיו של העיתונאי, בחשד להונאה של מיליוני שקלים.

כבר בתאריך הידיעה, שפורסמה ב-2001, אפשר לזהות את צביעותו של נתניהו. להזכירכם, בינואר התרעם נתניהו על פרסום קלטת שהוקלטה לפני תשע שנים – מחצית מהזמן הזה. אשת ראש ממשלה שמאבדת עשתונות לפני תשע שנים זה נון-אישיו שהתקשורת לא צריכה לעסוק בו, אבל אדם פרטי שנחקר לפני 17 שנה זה צילומסך לחשבון הרשמי של ראש ממשלת ישראל.

ועם זאת, זה דיווח אמין (על אף פי שהוא הופיע ב"הארץ" – עיתון שאנשי ראש הממשלה טענו שהציבור איבד את אמונו בו, אבל מברר שהם עצמם דווקא מאמינים לו). אבל מה בין ענייניו הפליליים של אורי כספית לאלו העיתונאיים של בן כספית? איך מעשיו של האחד משליכים על האחר? איך היה אמור בן כספית "לדאוג קצת יותר למשפחה שלו", ומה בכלל יודע נתניהו על מה שעשה בן עבור אחיו?

ככה נראית צביעות

אלו רק כמה שאלות שאפשר להעלות כדי להצביע על חוסר הענייניות של התגובה המכוערת והעלובה. כדאי גם להבהיר שאין דין אורי כספית, ואפילו גילת בנט, כדין שרה נתניהו. יש להבחין בין אדם פרטי לחלוטין (שגם אחיו, אגב, הוא אדם פרטי לחלוטין, חרף היותו עיתונאי); רעייתו של איש ציבור (שאיננו אדם פרטי, ואובדן פרטיותו משליך במידה מסוימת גם על בני משפחתו); ואשת ראש ממשלה שבוחרת להציב את עצמה בחזית העשייה של בעלה.


אבל מה שזועק כאן איננו חוסר הענייניות, אלא הצביעות. האיש שמבקש מאיתנו לעזוב את משפחתו לא מוכן לעזוב אף משפחה אחרת. מתברר שלתקוף יריבים באמצעות בני משפחה זה לא תרגיל שנתניהו דוחה בשאט נפש, אלא טקטיקה שהוא מאמץ בחום.

יש, כאמור, סיבות רבות לא "להניח" לאשת ראש הממשלה. החודש נתניהו תרם לנו סיבה משלו: הוא לא היה עושה זאת בעצמו.