הנה קיצור תולדות אביגדור ליברמן בפוליטיקה הישראלית: ב-2002 הוא התפטר מממשלת שרון (במחאה על שחרור יאסר ערפאת מהמוקטעה); ב-2004 הוא פוטר מממשלת שרון (כיוון שהתכוון להצביע נגד ההתנתקות); באותה שנה הוא פירק את החיבור בין ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי; ב-2008 הוא התפטר מממשלת אולמרט (בעקבות המו"מ עם הפלסטינים); ב-2014 הוא פירק את החיבור בין ישראל ביתנו והליכוד; ב-2015 הוא לא הצטרף לממשלת נתניהו (אותה כינה "אופורטוניסטית"); ב-2018 הוא התפטר מממשלת נתניהו (לאחר עוד הפסקת אש בעזה). והנה, ב-2019, האקורד האחרון בסימפוניה בלתי נגמרת: ליברמן שוב לא מצטרף לממשלת נתניהו – והפעם הממשלה הזו אפילו לא קמה.
אצל ליברמן, בניגוד למה שטען בקמפיין הבחירות של 2015, לא תמיד מילה זו מילה. אבל בדבר אחד חייבים להודות: האיש לא נדבק לכיסא. כך שמי שעוקב אחרי ליברמן לא יכול היה להיות מופתע לחלוטין. הדברים האלו נכתבו כאן וכאן ימים ספורים לאחר הבחירות, בזמן שפוליטיקאים יהירים השתכרו מאדי "הניצחון" (שהיה, כפי שמתברר, גבולי ובעייתי), פרשנים פוליטיים מטעם ושלא מטעם הסתנוורו (כמדי בחירות) מכוחות העל של הקמפיינר נתניהו, ושרים לעתיד בעיני עצמם החלו לתקתק רשימות דרישות מופרזות ומופרכות לסחיטה מיידית. נתניהו, אם האמנתם לכל אלו, היה אמור לתפור קואליציית חסינות תוך כדי השנ"צ. זו לא היתה שאלה של "אם" (הרי "הימין ניצח בגדול") ולא של "כמה" (אין מחיר לחופש של נתניהו) אלא של "מתי". בקונסטלציה הזאת ליברמן נתפס כמובן מאליו לא פחות מיתר "השותפים הטבעיים".
מי כאן תבוסתני ורופס
זו לא רק התעלמות מההיסטוריה הפוליטית של ליברמן, אלא גם חוסר הבנה של מצבו הפוליטי הנוכחי. המלחמה הארוכה והרב-חזיתית שמנהל ליברמן עם החרדים – מחוק הגיוס ועד חוק הגיור – לא הסתיימה מעולם. למרבה האירוניה, האחראי לכך הוא נתניהו, שמושך זמן מקדנציה לקדנציה רק כדי להושיב סביב שולחן אחד את השותפים שאינם טבעיים זה לזה. המחלוקת סביב חוק הגיוס, למי ששכח, הייתה הסיבה הרשמית לפיזור הכנסת הקודמת. לליברמן לא היתה שום דרך לשכנע את הציבור שצריך לקבל גרסה מרוככת של החוק שבגללו פוצץ את הקואליציה הקודמת.
אותם דברים אמורים באשר לעזה, ואפילו ביתר שאת. חזרה של ליברמן לקבינט של נתניהו (עם משרד הביטחון או בלעדיו) ללא שינוי דקלרטיבי ואופרטיבי במדיניות מול חמאס היתה נתפסת כפארסה. כשהתפטר ממשרד הביטחון כינה ליברמן את מדיניות נתניהו "תבוסתנית ורופסת". מה יותר תבוסתני מלחזור לקבינט לאחר שהפסדת בקרב על מדיניות הביטחון? מה יותר רופס מלזחול לממשלה שממנה התפטרת בבוז?
בחירות 2019 (סיבוב ראשון) הביאו לישראל ביתנו את הישגה הגרוע ביותר מאז רצה לראשונה לכנסת ב-1999 – אבל הציבו את ליברמן בעמדת כוח אדירה. לא רק שהוא היכה כהרגלו את הסקרים ולא התקרב לאחוז החסימה; הוא גם השיג מנדט חמישי קריטי. המנדט הזה הפך את ליברמן משותף טבעי להכרחי; בלעדיו לנתניהו לא היה רוב בכנסת.
בנסיבות הללו – המשך גרירת הרגליים בעזה ובבקו"ם – לא היתה לליברמן סיבה טובה במיוחד להיכנס לממשלה. ישיבה מחוץ לממשלת מיעוט היה מהלך טקטי עם תגמול רגשי: ליברמן היה יכול לשבת בספסלי האופוזיציה – אופוזיציונר ימני בודד לממשלת ימין שלא מקיימת מדיניות ימין – ולהרוויח את האשראי הציבורי שלא הצליח לאסוף בשנותיו הרבות ונטולות החותם במשרדי החוץ והביטחון היוקרתיים. נתניהו היה מוכר את כספי הציבור לחרדים וליברמן היה גורף את ההון הפוליטי. נתניהו היה נחבט בסבבי מהלומות בעזה וליברמן היה מטווח אותו בקסאמים של דמגוגיה ופופוליזם. נתניהו היה מזיע עבור כל אצבע בכנסת, נחרד מכל מיכל שיר שעלולה להתנגד לחוק החסינות, וליברמן היה מלקק את האצבעות.
הבחירות האחרונות
מוקדם להעריך איך יסתיימו הבחירות שזה עתה הוכרזו. חלק מהקלפים חולקו מחדש: כחלון, כניצול ספינה טרופה, מוכן להיבלע בלווייתן הליכוד רק כדי להציל את עורו; איילת שקד תהיה תוספת כוח משמעותית; מסקרן יהיה לראות איך יתנהלו נפתלי בנט, משה פייגלין, ולהבדיל - גדעון סער. מנגד, מחנה השמאל-מרכז המפולג והמוכה השמיע במוצאי שבת רעשים חריגים של התנגדות, במה שעשויה להיות נקודת מפנה עבורו אם ראשיו יבינו שכוחם באחדותם. גם אורלי לוי-אבקסיס עשויה למצוא במחנה הזה את דרכה חזרה לכנסת.
ובתווך נמצא עתידו הפוליטי של ליברמן, מהמהמרים החכמים בפוליטיקה הישראלית. מחד, ליברמן הפך למוקד המתקפות הקמפיינריות של הימין (יאיר נתניהו ואנשי לשכת רה"מ כבר סימנו את המטרה בציוצי לייזר וכל פוליטיקאי הימין פתחו באש); מנגד, הוא מיצב את עצמו כפוליטיקאי שמוכן לוותר על הכיסאות למען העקרונות (גם אם במקרה הזה העיקרון הוא שרידות פוליטית) והציב את עצמו כאלטרנטיבה הימנית-אזרחית היחידה לנתניהו בשעה שכחלון נטרף ובנט נמחק.
מצביעי ימין שקצו במזוודות כסף הזורמות לחמאס או לישיבות, וגם אלו שמתנגדים לתכניות ההדתה הנלהבות של סמוטריץ', עשויים למצוא בליברמן פתק ראוי. ההיסטריה של צייצני הימין מוצדקת. הם תולים בליברמן את ההליכה לבחירות מיותרות, אבל למעשה הם מבועתים מהאפשרות שאלו הבחירות האחרונות. חודשים קריטיים של כנסת אמביציוזית ונטולת רסן דמוקרטי, מחסנת ומתגברת, נמחו לטובת קיץ של קמפיינים; וממשלת נתניהו החמישית – אפילו אם תהיה כזו – תקום לאחר שימוע, זמן קצר לפני ההחלטה הסופית על הגשת כתב אישום.
הכישלון כולו רובץ על נתניהו ואנשיו, שיכורי הדרור והניצחון. הם התייחסו לליברמן כקוץ ברגלי הממשלה הבאה בשעה שהוא היה מסמר בגלגל. ניהול סיכונים נבון היה מקפל את החרדים בשלב מוקדם ומשמעותי יותר – בניגוד לליברמן, להם יש רק מה להפסיד באופוזיציה – או לפחות חותם ממשלת מיעוט שהיתה קונה לנתניהו זמן חשוב, גם אם מייסר, בטייטל החביב על אנשי הימין בימי חקירות: ראש ממשלה מכהן. מה יקרה אם חלילה, שבועות ספורים לפני השימוע, ראש הממשלה החשוד בפלילים כבר לא יהיה ראש ממשלה מכהן?
תיקי נתניהו הם החשבונות המוגשים עבור חטאי יוהרה: היוהרה להתפנק בטובות הנאה, להנדס את הדמוקרטיה לצרכים פרטיים, לצפצף על החוק שהוא עניינם של אזרחים פשוטים ולא של מנהיגים בסדר גודל עולמי, כאלו שיכלו להיות נשיאי ארה"ב אם רק היו חיים בחלומותיה של שרה נתניהו. היוהרה, עטורת כתר "הגאון הפוליטי", היא גם זו שהובילה את נתניהו לכישלון האחרון. אל תצפו ממנו להתנהג כעת אחרת; כפי שנתניהו לא החזיר את המנדט לנשיא – הצעד המוסרי וההוגן – כך הוא לא יפנה את מקומו החצוב בראשות הליכוד וילך להילחם על שמו כאחד האדם. הוא לא אחד האדם והוא לא יהפוך את עורו המלכותי. הוא ימשיך להיות יהיר – ואולי, בניגוד להרגלו המיתולוגי, ישלם על כך את מלוא המחיר.