השבוע התראיינתי לתכנית "עושים סדר" עם בן כספית. לפני הריאיון סיפר לי כספית שחשב עליי בשבת, כשהיה בהופעה של בון ג'ובי, בנוגע למצעד בעלי החיים. שאלתי אותו אם גם אליו באו בטענות על כך שביום בו אירע פיגוע, הוא בחר יחד עם עוד כ-50,000 איש לבלות בהופעה. סיפרתי לו שמאז שבת רק באים אלינו בטעות על כך שאנחנו מעזים לעסוק ב"זוטות" כמו זכויות בעלי חיים בזמן אבל לאומי שכזה.
למצעד הגיעו 15,000 איש: נשים, גברים, זקנים וילדים שדרשו שינוי שורשי ועמוק בנוגע ליחס שלנו לבעלי החיים. זה הייתה אחת ההפגנות הגדולות בעולם בנוגע לזכויות בעלי חיים.
ב-ע-ו-ל-ם.
ישראל היא מעצמת טבעונות, דוגמה ומודל בכל הקשור לאקטיביזם למען שחרור בעלי חיים. את המצעד אירגנו ראשי העמותות הגדולות בישראל: "תנו לחיות לחיות", "ויגן פרנדלי", "אנונימוס", "שב"י" ו"החזית לשחרור בעלי חיים". הנחו אותו אורלי וילנאי ומיקי חיימוביץ' - שתי נשים חזקות ואמיצות, שידעו בדיוק מה הולך להגיע: שיאשימו אותנו בכך שאנחנו מנותקים שחיים בתוך בועה. שתיהן עמדו נחרצות על הבמה, כמי שמבינות כמה זה יכול להיות אחרת.
המצעד היה מלא אנרגיות חיוביות, הרבה אהבה ותחושה שכל מי שסביבך מאמין באותה מטרה כמוך, וכולם מבינים. פשוט מבינים. כל מי שהיה במצעד חש זאת.
חזרתי הביתה והתפלאתי לראות כמה ביקורת נכתבה ברחבי הפייסבוק על משתתפי המצעד – אנשים שמבקשים צדק, חמלה וחסד עבור האוכלוסייה הכי מדוכאת על כדור הארץ. האשימו אותנו ב"טיימינג גרוע", אמרו שהיינו צריכים לבטל, לבקר את הפצועים ועוד. אני כותבת סטטוס על כמה זה נורא לפחד, ואיך אין לנו שום בעיה להעביר מיליוני יצורים פחד – ומקבלת מאות תגובות של שנאה.
למחרת, כשהחלפתי את תמונת הפרופיל בפייסבוק לזו של המחאה, קיבלתי תגובות בנוסח "זה מה שמעניין אותך עכשיו?! אפרוחים?!". הפכתי לעוכרת ישראל, בוגדת, שיזיינו אותי עשרה ערבים, שאחווה פחד על בשרי, מה לא? ואיך אני לא מתביישת! איך אני לא מתביישת בימים כאלה! חיילת ששומרת עליי נדקרה. ואיך אני משווה?!
כמה מגננות. כמה פתחי מילוט. רק לא להקשיב למילים. רק לא לעצור רגע ולחשוב. הרי לא מדובר על חוסר הזדהות, אלא על הזדהות מוחלטת עם כאב - של בני אדם ושל בעלי חיים. ומי שיכול להזדהות רק עם מי שדומה לו, צריך לעשות בדק בית דחוף.
אותו יום הסתיים בסופר מרקט. אישה חרדית ניגשה אלי ואמרה: "טל, בגללך אני לא יכולה לגעת בכלום. הכל מגעיל אותי, אבל אני לא יודעת מה לאכול. את יכולה לעזור לי?".
זה היה סימבולי: דווקא בסופר, אחר ימים כל כך קשים, מגיע ניצוץ של אור שמזכיר לי לא להישבר, מזכיר שהמצב קשה אבל חייבים להמשיך.
אנחנו נמשיך להציב את המראות שוב ושוב, עד שתפנימו שלא מדובר בהשוואה בין אדם לתרנגול, אלא בסבל. ולנו אין שום זכות לגרום למישהו לסבול. די לתירוצים.