לפני ארבע שנים התרחשה דליפה של דלק סילוני בנחל צין. קראתי על זה וחשכו עיניי. הזיכרון הטיס אותי לימי הצופים. נחל צין היה יעד מועדף לטיולי השכבה הבוגרת בסוכות. הלילות היו קפואים והימים היו נהדרים. היינו הולכים בנחל ונהנים מהנוף שהיה בראשיתי, מדברי ויפה, צוקים וסלעים. הפסטורליות נגוזה ככל שהתקרבנו לסופו של המסלול ריח באוש עלה באוויר וקצת המים שהיו בנחל תובלו בקצף תעשייתי ומזוהם. הלכה הפסטורליות. נשארה תהייה איך הדבר קורה. דליפת הדלק הסילוני דאז הזכירה לי את זה. כעסתי. לא מספיק כעסתי כדי לעשות משהו.
ביום חמישי האחרון קראתי על זליגת הנפט הגולמי חסר התקדים באזור באר אורה. חשבתי על התושבים בסביבה, חשבתי על הטבע, ובעיקר חשבתי על חוסר האחריות הציבורית. עד מתי חברות משאבי הטבע ירשו לעצמן לעשות כבשלן בטבע בישראל? הנחתי שהדבר הטבעי הוא שחברת קצא"א בתור מניחת צינור הנפט, תיקח אחריות, וכמו BP באסון הנפט במפרץ מקסיקו, תפצה את התושבים, את האזרחים ותשקם את השמורה. קריאה קלה ברשת וגיליתי את גודלת החלמאות. בשם טיעונים ביטחוניים קצא"א מתנהלת תחת חיסיון ופטורה מכל דין וחשבון. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה ולא לדווח על כך לציבור או לפצותו.
קו ישר עובר בין היכולת הנוכחית, והזמנית, של קצא"א להתנהל כפי שהיא מתנהלת, לבין ההתנהלות הכללית במדינת ישראל של החברות האמונות על משאבי הטבע. המאבק לנטילת אחריות של קצא"א ודין וחשבון של בכיריה, זהה למאבק שהתנהל נגד מפעלי ים המלח על הנזק שנגרם לאוצר הטבע הזה ואזור ים המלח (מאבק שנגמר בפשרה בין המדינה למפעלים). זהה למאבק על מיקומם של מתקני ההנזלה של הגז הטבעי של תשובה. זהו מאבק בין אזרחים והאינטרס הציבורי, לבין קשר של מחוברים שהוא קשר של הון ושלטון.
כאזרחים יש לנו חובה להמשיך ולדרוש תשובות. לא להסתפק בדיווחים בערוץ 2. יש לנו חובה ואחריות אזרחית לדרוש מקצא"א מנהל תקין ושקוף. יש לנו חובה לדרוש כי גופים הנוגעים למשאבי הטבע שלנו ועושים שימוש במרחב הציבורי כדי לשנע או להשמיש משאבים, יהיו כפופים לביקורת ציבורית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, בטח לא במדינה קטנה כל כך כמו ישראל, שהסוגיה הסביבתית תטושטש הצידה בגלל אינטרסים עלומים של ביטחון או הון. הצטרפו אלינו.
נמרוד דוויק הוא מנהל העמוד "רואים שחור בעיניים"