כמעט בכל תרחיש אפשרי עלול המתח סביב אירן להניע גל חדש של מאבק פלסטיני. בין אם זו תקווה לשינוי במאזני הכוחות באזור - שינוי שיקשה על ישראל להישאר עיקשת ומאויימת בכל החזיתות - ובין אם זה הייאוש מישועה חיצונית, הצורך להיאבק יצוף. למעשה, אירן היא רק טריגר אחד שיכול להדליק אינתיפאדה שלישית, וגם בכירים בצה"ל מתריעים כנגדה.
ז'בוטינסקי טען כי אף קבוצה במהלך ההיסטוריה לא הסכימה להתיישבות של זרים עם שאיפות לאומיות בקרבה ללא התנגדות אלימה. לפי אותו היגיון קל להראות שלאורך ההיסטוריה אף קבוצה לא הסכימה לחיות תחת משטר צבאי, או משטר המפלה אותה על בסיס אתני. אבל זה בדיוק המשטר שישראל מנסה לשמר בשטחים - שם הפלסטינים בלבד הם נתינים של משטר צבאי בלי קשר למעשיהם. לכן התפרצות של התנגדות היא רק עניין של זמן. אבל השאלה העיקרית היא לא אם ואף לא מתי יפרוץ המאבק הבא, אלא איך הוא ייראה.
אקטיביסטים ישראלים המשתתפים במאבק העממי בגדה הם קבוצה די מושמצת בישראל – "אנרכיסטים" קוראים להם לרוב בתיאוב מה. לאור הצפי לאינתיפאדה נוספת בשטחים, ראוי לבחון מה התפקיד שהם ממלאים. מבט מפוכח יגלה שמעבר לרטוריקה פעילי השטח ה"אנרכיסטים" הם קבוצה התורמת בצורה מכרעת לביטחון של אזרחי ישראל. בשיח הציבורי הרווח יספרו שהם סכנה ואיום, אז בואו נבחן את העובדות בצורה הגיונית:
תמיד הייתה התנגדות מצד הפלסטינים למשטר הצבאי בשטחים, וללא אופק לשינוי במצבם של הפלסטינים, מד הלחץ הקולקטיבי מעיד על קירבה מפחידה לקו האדום. בתנאים הפוליטיים הנוכחיים כל מה שנותר לשאול הוא איזה צורה ילבש גל ההתנגדות הבא.
דרך ההתגדות האזרחית טובה לשני הצדדים
בעבר גלי ההתנגדות לוו באלימות שכוונה, באופן לא-מוסרי, לא רק נגד חיילים אלא גם כנגד אזרחים. אזרחים ישראלים רבים שילמו בחייהם, בשלמות גופם ובבריאות נפשם על השלכות משטר האפלייה הצבאי שחל בשטחים ושסייע לפונדמנטליזם האיסלמי וללאומנות הפלסטינית לתת לגיטימציה למעשים אכזריים להחריד.
לאורך השנים האחרונות משתרשת דרך פעולה אחרת של התנגדות פלסטינית למשטר האפליה בשטחים - התנגדות אזרחית בלתי אלימה בעיקרה, לכל היותר משתמשת ההתנגדות באמצעים לפיזור צבא [אבנים] בצורה מידתית ובעיקר כשהחיילים מגיעים לשטח הכפר ויורים רימוני גז והלם על מפגינים.
ההפגנות הפלסטיניות האזרחיות הן האוייב הגדול של מגייסי המחבלים החדשים, הם מציבים מודל מתחרה ויעיל יותר להתנגדות. לאישה יהודייה קשת יום מהקטמונים שנוסעת באוטובוס לביתה, עדיף שיהיו כמה שיותר הפגנות אזרחיות בגדה. הפגנות כאלו יקדמו את מאבקם האזרחי של הפלסטינים כשיטת התנגדות סוחפת ומוצלחת על חשבון המודל הג'יהדיסטי. המודל האזרחי מקטין את תחושת האין-מוצא שיכולה לנתב צעירים פלסטינים לדרך ההתנגדות שמציעים הפונדמנטליסטים - לעלות על אוטובוס עם חגורת נפץ. וברמה האזורית הפגנות אלו מסוקרות תדיר על ידי רשתות התקשורת הערביות הגדולות ומציירות פנים מורכבות לסכסוך ולישראלים.
גם לפלסטינים עדיפה כמובן דרך ההתנגדות האזרחית, ואת זה אמרו כבר בכירים פלסטינים. האינטרס הפלסטיני נפגע קשות מגלי הטרור שערערו את הלגיטימציה הבינלאומית למאבק השחרור. למעשה היחידים שיפסידו ממאבק אזרחי הוא המשטר הצבאי בגדה והפונדמנטליזם.
אותה אישה קשת יום מהקטמונים עלולה במקרה גם להיות מפונה מדירת העמידר בה היא גרה. מעניין שגם במקרה הזה בערך אותן פעילות ופעילים הם מי שיחושו לשמור על ביטחונה וכבודה - הפעם הביטחון של קורת גג. המסיתים ימשיכו לראות באנרכיסטים סכנה לישראל.
ובכל זאת מילת ביקורת גם לחבריי פעילות ופעילי השטח: הרטוריקה שלנו צריכה לשמור תמיד על הבחנה בין המשטר בגדה וקבוצות גזעניות לבין הקולקטיב הישראלי המזוהה עם "ישראל". זה מסר חשוב לעצמנו, לציבור הישראלי וגם לציבור הפלסטיני: המאבק הלגיטימי הוא במשטר האפלייה הצבאי ולא בישראלים כקולקטיב החי פה. לצערי, לעיתים אנחנו נופלים בכך.
יריב מוהר עוסק בהסברה ודיאלוג עם קהלים בתחום זכויות האדם