כשהייתי ילד, נשבעתי שכשאני אהיה בצבא, אני אהרוג 29 מצרים. אבא שלי נהרג בגיל 29 בתעלה, ואני הבטחתי לעצמי שיום יבוא ו-29 מצרים ישלמו על זה בחייהם, מצרי אחד על כל שנה שלו. אבל בצבא הייתי ג'ובניק, ובינתיים גם נהיה הסכם השלום עם מצרים, וזה היה נראה קצת מוזר אם פתאום הייתי קם והורג 29 מצרים.
כשחגגתי יומולדת 30 חשבתי לעצמי, זהו, אני יותר גדול ממנו. ואיפה הוא ואיפה אני. הוא בגילי כבר היה נשוי + 2, ואני?! אני אז לא החזקתי עם חברה יותר מחודשיים. ועל ילד בכלל לא היה אז מה לדבר. אבל בזה אי אפשר היה להאשים אותי. למי שגדל בלי דמות אב קשה להיות אבא. אתם יודעים שליתומי צה"ל הפסיקו בזמנו את כל ההטבות בגיל 30?! כולל את המימון לפסיכולוג?! עד שסוף סוף התחלתי להבין כמה אני דפוק, בדיוק אז הפסיקו לי את המימון לפסיכולוג. ומאיפה היה לי בגיל 30 שלוש מאות חמישים שקל לפגישה פרטית?! לא היה לי אבא עשיר. עשיר?! בוא נתחיל מזה שלא היה לי אבא בכלל. אז במקום ללכת לפסיכולוג, נסעתי לסיני. יותר זול.
*
לא רציתי לנסוע לסיני. לא הייתי שם אף פעם וגם לא היה בא לי. אבל החברים לחצו. כי בגלל כל העניין עם החומה, לא הגיע כבר חודשים גראס איכותי לאזור המרכז. אז נסענו. זאת הרגשה מוזרה לעמוד במסוף טאבה עם כל הפקידים והחיילים המצרים. אני מסתכל עליהם ומנסה לנחש בני כמה הם. מחשב אם יש מצב שהם לחמו ביום כיפור. סופר אותם אחד אחד עד שמגיע ל-29, ואז מתחיל שוב.
כשעלינו על המונית לביר סוויר כבר שיניתי למוד של חופשה והרגשתי יותר משוחרר. אין מה לעשות, מראה של ים כחול עושה לך מה ששום פסיכולוג לא יעשה לך עד גיל 30. 10 דקות אחרי שירדנו בביר סוויר כבר התמקמנו בחושות. 15 דקות אחר כך כבר התארגנו על חומר. 20 דקות אחר כך כבר לא היה עם מי לדבר. 8 גברים שעירים בלי חולצות, בחוף בסיני, טוחנים פיתות עם טחינה וסלט ירוק במאנצ'יס מטורף בקצב של מוזיקת הטראנס שהתנגנה מהרמקולים הגדולים הישנים.
*
שעתיים אח"כ, אנחנו ישנים מתים בחושה, דפיקות מטורפות על הדלת. "אופן! אופן! פוליס!". בואו אני אנסה לתאר לכם את הסיטואציה: אני וגיל, בחושה בסיני, מסטולים מהתחת, גם מהחומר וגם מהעייפות שלו, שקית של זארה מלאה חומר בתוך החדר, והשוטרים דופקים בחוץ כמו משוגעים. מה עושים? מה אפשר לעשות?!
פתחנו את הדלת. השוטרים נכנסו. הם היו שלושה, כולם במדים: אחד ממש צעיר עם שפם, אחד בגילי בערך, גם עם שפם, ואחד בערך בן 45. גם עם שפם. 3 דקות אח"כ השקית של זארה כבר הייתה אצלם ביד. אני זוכר שההוא בן ה-45 ניגש אליי ממש קרוב, הסתכל לי בעיניים האדומות שלי ואמר לי "מיסטר, איי סינק יו אר אין ביג טרבל".
וזהו. יותר מזה אני לא זוכר מה היה שם. בלאק אאוט מטורף.
במונית חזרה לטאבה, גיל שהיה איתי בחדר, סיפר לי מה היה. מסתבר שאחרי שהמצרי המבוגר ההוא תפס את החומר והסתכל לי בעיניים ואמר לי "ביג טראבל", גיל אומר שתוך שניות נהייתי אדום בכל הפנים, הוא מספר שהוריד שלי במצח, בחיים שלו הוא לא ראה אותו ככה, ואני שם צורח על המצרי כמו משוגע לתוך הפרצוף: "יו קילד מיי פאדר! יו סן אוף אה ביץ' קילד מיי פאדר אין וור!". גיל מספר שצרחתי וצרחתי ובכיתי כמו משוגע, עד שהם פשוט עזבו את המקום.
בדרך חזרה לטאבה, במונית פיז'ו עייפה ונוף של ים מצד ימין, הבנתי בפעם הראשונה בחיים שלי. השכול הזה – זה חומר חזק.
סיפורו של אבא, עמירם מלינרסקי, באתר יזכור