ביום ראשון האחרון הגעתי לאצטדיון בלומפילד לראות את קבוצת ילדותי והקבוצה אותה אני אוהד – בית"ר ירושלים. הגעתי למגרש בסערת רגשות פנימית שנבעה מכעס על ההתאחדות לכדורגל שהחליטה לפצל את המשחקים המכריעים על פני מספר ימים. המהלך הזה פגע בצורה בוטה בספורטיביות ובתחרותיות, מהלך שהפך את המשחק מול מכבי תל אביב למשחק שאיבד מהערך הספורטיבי שלו והוריד את כל המתח שהיה יכול ליצור אם כל המשחקים המכריעים היו באותו הזמן. הרגשתי באוויר את חוסר המתח, לנו כספורטאים קשה מאוד לעלות למשחקים מהסוג הזה ללא תחרות וללא ערך ספורטיבי.
ההפסד הכואב היה עוד מסמר במצב אליו נקלעה הקבוצה בתקופה האחרונה. לי באופן אישי כואב מאוד על המצב שנוצר, כואב לי מאוד על כל ההפסדים ועוד יותר כואב לי על ההתנתקות של האוהדים מהקבוצה. הייתי בכמה משחקים העונה ובעיקר בתקופה האחרונה, ראיתי את הקבוצה מפסידה, ראיתי את ההתדרדרות ואני רואה כמה כואב לשחקנים ולמאמן אלי כהן ההתנתקות הזאת.
גול עצמי של הקהל
אנחנו מכניסים לעצמנו גול עצמי. וכשאני מדבר על אנחנו אני מדבר לכל אוהד ואוהד. אנחנו פוגעים בקבוצה כשאנחנו לא מעודדים ותומכים בשחקנים ועושים אף גרוע מכך ומקללים אותם. בסופו של דבר כולנו נשאר תמיד אוהדי בית"ר ירושלים וזה לא משנה מי השחקנים, מי המאמנים או מי הבעלים. ודווקא בגלל זה, גם אם יש כעס כלפי השחקנים או ההנהלה, בסוף היום יש את האהבה לקבוצה, את השחקנים שנלחמו ונלחמים בשביל כל הדברים שגדלנו עליהם כאוהדים.
הקהל הוא הגורם הכי חשוב לכל ספורטאי. אני לא אשכח את משחק רבע גמר גביע הדייויס בהיכל נוקיה נגד רוסיה. שיחקנו בבית מול אריות. מול נבחרת עם השחקנים מהטובים בעולם. אף אחד לא נתן לנו סיכוי, גם לא האופטימיים ביותר. אבל 11 אלף אוהדים באו לתמוך בנו. ביום שבת עליתי ביחד עם יוני ארליך למשחק קשה מאוד. נקלענו לפיגור והיינו בדרך להפסד, אבל דווקא אז הצלחנו לעשות את המהפך הבלתי יאומן. הקהל התחיל לעודד אותנו וזה הוציא מאיתנו המון אנרגיות, המון כוח ואמונה, זה הוציא מאיתנו הרבה מעבר למה שחשבנו שיש לנו כספורטאים. אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים, רק בגלל הקהל הצלחנו להפוך את המשחק ולנצח אותו. לא הרשנו לעצמנו לאכזב את הקהל, זה הביא אותנו לניצחון יוקרתי מאוד ועלייה לחצי גמר הדיוויס. זה כל מה שספורטאי ושחקן חולם ברגע שהוא מתחיל לשחק בו, להגיע ליום הזה שבו הקהל ידחוף אותו קדימה, לכן עצוב לי המצב שבו הקהל כועס על הקבוצה, והכעס הזה יוצא על השחקנים והמאמן שנענשים. בסוף היום זה גול עצמי לעצמנו.
כמה מילים על אלי כהן. יש לי הכרות אישית איתו וממבט מהצד אני יכול לומר לכם שיש לו המון עבודה קשה, הוא צריך לחבר 25 שחקנים שכל אחד בא עם הבעיות שלו מהבית. זה לא דבר פשוט, זאת עבודה קשה מאוד. אני בתור ספורטאי אישי, יודע כמה זה קשה להחזיק ספורטאי אחד, על אחת כמה וכמה זה קשה להחזיק את כל השחקנים. בנוסף למלחמה היום יומית, הוא צריך גם להתמודד עם העובדה שהקהל לא מגיע.
היום מכבי חיפה מגיעה לאצטדיון טדי. אחרי שחלום הפלייאוף העליון נגוז, נותר לנו לפנטז על הזכייה בגביע המדינה. זה נכון שנשארו לנו עוד 7 משחקים בליגה, אבל הם הרבה פחות מעניינים מהמשחק היוקרתי היום, משחק במפעל מכובד מאוד ומרגש לא פחות. אני זוכר את כל הזכיות שלנו בגביע, כל זכייה מחדש גרם לי להמון אושר ולשמחה. זה מסוג המשחקים שיכולים לתקן עונה שלמה. ואחרי העונה הנהדרת שהייתה לנו ונקטעה בשבועות האחרונים, זה בדיוק הזמן שלנו להגיע למשחק היום ולדחוף את הקבוצה לניצחון.
אני אגיע הערב לאצטדיון טדי. אגיע עם הצעיף הצהוב שחור, אגיע עם האמונה והאופטימיות שלי, אגיע על מנת לדחוף את השחקנים לניצחון, אעודד לאורך כל המשחק את הקבוצה שאני אוהב. אני יודע שלחלק מכם זה לא קל, אני יודע שאצל חלק מכם טמון הכעס, אך למרות זאת אנחנו חייבים להגיע היום למשחק ולתמוך בקבוצה שלנו. בית"ר ירושלים זה הבית שלנו, בית"ר ירושלים זאת הקבוצה שלנו, ואת האהבה שלנו אנחנו לא נוטשים, גם אם המצב קשה.
אסיים במשפט שעליו גדלתי: יאללה בית"ר!
הטור פורסם במקור באתר האינטרנט הרשמי של בית"ר ירושלים