כמעט שנתיים אחרי שיצירת האמנות "מק'ישו" עוררה סערה והוסרה מתצוגה במוזיאון חיפה לאמנות בהוראת ראשת העיר, עינת קליש רותם, ידון בית המשפט העליון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שקבע שבסמכות ראשת העיר להורות על הסרה של יצירות אמנות מתצוגה במוזיאון, כאשר הן פוגעות ברגשות הציבור. זהו דיון חשוב ביותר שמהותו שמירה על חופש הביטוי האמנותי במוסדות אמנות ותרבות.
ההחלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה לאפשר לראשת עירייה דריסת רגל במוסדות אמנות פותחת פתח מסוכן שבו פוליטיקאים, מתוך רצון לרצות את קהל בוחריהם, יוכלו לצנזר כל מה שעשוי לפגוע ברגשות ציבור כלשהו, ובכך לרוקן מתוכן מוסדות אמנות. את הערעור בפסק הדין הגישה האגודה לזכויות האזרח, שביקשה להחזיר את העבודה לתצוגה ולהורות לראשת העיר להימנע מהתערבות בתוכן יצירות שמוצגות במוסדות תרבות בבעלות העירייה. בית המשפט המחוזי דחה אז את העתירה.
ולמי שלא זוכר, הנה הכרוניקה של הסיפור כולו: בינואר 2019, בעבר הרחוק טרום קורונה, ניצתה מחאה ציבורית נרחבת של נוצרים תושבי בחיפה, שדרשו להסיר את הפסל "מק'ישו" של האמן הפיני יאני לינונן מהתערוכה הקבוצתית "סחורה מקודשת" שבחנה את הקשר בין דת, תרבות צריכה וקפיטליזם. האמנים שהשתתפו בתערוכה השתמשו בסמלים דתיים כדי לבקר את השתלטות תרבות הצריכה על חיי הפרט ומתחו ביקורת על האופן שבו סחורה הפכה להיות מושא לסגידה. התערוכה הוצגה במשך ארבעה חודשים באין מפרע, ואז בחודש החמישי והאחרון לתצוגה, תצלום הפסל מק'ישו שהציג את ליצן רשת מק'דונלדס, רונלד מקדונלד צלוב על צלב מעץ, התחיל להתגלגל ברשתות החברתיות. בשיאה של המחאה נזרק בקבוק תבערה לעבר חזית המוזיאון, וביום שלאחר מכן ניסו מפגינים להתפרץ אל המוזיאון בניסיון להסיר את העבודות מעוררות המחלוקת. שלושה מפגינים נעצרו ושלושה שוטרים נפצעו קל בראשם מיידוי אבנים.
שרת התרבות מירי רגב, הצטרפה אז להתקפה על מוזיאון חיפה ואיימה בשלילת תקציבים אם לא יסיר את העבודות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר הבהירה אז לרגב שאין לה כל סמכות לעשות זאת. "הפחתת התמיכה במוסדות תרבות בשל יצירות אמנות המוצגות בהם או דרישה להפסיק להציג יצירות המעוררות מחלוקת, עולה כדי פגיעה בחופש הביטוי, אשר לו משקל ייחודי בתחום התרבות", כתבה אז זילבר במכתב ששלחה לרגב, שבו אף הדגישה את חשיבותו של מרחב "המאפשר שיח פלורליסטי, הצגה של דעות רבות ומגוונות וחשיפה למכלול אומנותי רחב ולא מצונזר". קליש רותם הודיעה בתחילה שלא תיכנע לאלימות, אך בסופו של דבר הורתה להסיר את העבודה.
"אמנות אינה קישוט שמתאים לספה בסלון"
עד כאן הכרונולוגיה, ועכשיו, בואו נדבר קצת על אמנות. מהו תפקידה? ומדוע דיון בחשיבות חופש הביטוי באמנות במוסדות הוא קריטי? התפקיד המרכזי של אמנות איננו להוות קישוט שקונים הביתה כדי שיתאים לספה בסלון. לאמנות תפקיד חברתי חשוב, לשקף את החברה, לבקר אותה, לערער על מוסכמות חברתיות, להציב את המובן מאליו בסימן שאלה, לצחוק על פרות קדושות, להכעיס, לעורר רגשות בקרב הציבור. וכן, הרגש עשוי להיות פחד, וזה עשוי לערער, או לפגוע. תדמיינו כמה העולם היה מקום עצוב ללא צ'רלי צ'פלין, למשל, או נינה סימון. שניהם ביקרו את התרבות שבה חיו.
אמנות היא אפשרות לחוות מנעד שלם של רגשות ומחשבות ללא מילים, דרך אובייקטים ויזואליים שכוללים יופי. היופי הוא באפשרות להכליל מורכבויות. אמנות היא פעולה אנושית בלתי ניתנת לעצירה. היא כמו נשימה. נמצאת שם כדי שנחשוב, שנפתח מחשבה ורגישות, שנלמד לחשוב באופנים מרובדים ומורכבים, שנתעכב על כשלים לוגיים. שנחשוב מעבר לקונקרטי אל המופשט וחזרה. האמנות היא הילד הקטן בסיפור שמצביע על המלך העירום.
לאמנות מעמד מיוחד. יש לה את הסמכות והחופש להיות צינית, חתרנית, מצחיקה וטרגית. לכן יש חשיבות עצומה לחופש ביטוי באמנות ובמוסדות האמנות. כשמישהו חווה תחושות שונות מול האמנות, זה אומר שהיצירה היא אפקטיבית. הרי לא נרצה שאנשים יירדמו או ישתעממו מול יצירות אמנות. אמנות פועלת על התרבות שבה היא מתקיימת, וזה כך משחר התרבות האנושית. דווקא כשיצירת אמנות מצליחה לעורר שיח, ויכוח ציבורי או מחלוקת, זה אומר שהיא מממשת את תפקידה. הדבר שנדרש בישראל הוא שיח תרבותי מכיל ומכבד שבו ידונו בכובד ראש ביצירות אמנות, שיביאו מומחים שיפרשו ויסבירו. ולא באיומים, אלימות וצנזורה.
ההוראה להסיר את עבודת האמנות וכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי הם תעודת עניות לראשת העיר, שבחרה להתמודד עם המשבר בכניעה לאיומים ולסנקציות. הציבור הישראלי מורכב מעשרות ציבורים שונים. נדמה שבשנים האחרונות המדיניות הממשלתית היא לשסע ולהסית ציבור אחד באחר. בשיח סביב האמנות קיים פוטנציאל אולטימטיבי לחבר בין קהלים שונים. לכן שמירה על חופש הביטוי האמנותי היא קריטית, היא אינטרס חינוכי-חברתי-מדיני וחובתנו כאזרחים להגן עליו.
ענת ברזילי היא אמנית, כותבת ועובדת באגודה לזכויות האזרח