הכרתי את אריק לראשונה אי שם בשנת 1965 כאשר הופיע בשעות הקטנות של הלילה עם ג׳וזי כץ ושמוליק קראוס במועדון לילה תל אביבי. הייתי אז עיתונאי צעיר שמפלרטט איתו על ספורט כמובן ועל הפועל תל אביב במיוחד. אילו יכול היה לספר היה לבטח נזכר בעונת 1968/9 שהניבה שבע אליפויות בענפי הספורט השונים, כולל אליפות בכדורגל ודאבל בכדורסל והוא שחגג את אליפות הכדורגל במשחק הזכייה בתואר, בשעריים, היה מחובר לאליפות ולגביע של הפועל תל אביב בכדורסל עם חמשת האמריקנים המתאזרחים טורנשטיין, זולוט, צוקרמן, לישינסקי והגדול מכולם בארי לייבוביץ' שהתחיל כשחקן באותה עונה וסיים כמאמן. משחקי הדרבי הגדולים בכדורסל שהפועל כמובן ניצחה בהם נערכו על משטח פרקט באצטדיון בלומפילד לעיני יותר מ-15,000 צופים ואריק איינשטיין אחד ענק.
התאונה שליוותה אותו עד יומו האחרון
הוא הפך משך שנים לחברו הטוב של בארי לייבוביץ',היה במשחק הפרידה החגיגי שלו באוסישקין ואחרי בילוי לילי משותף עבר את טראומת חייו בתאונת דרכים נוראית בצומת הרחובות פרישמן וריינס במרכז תל אביב. תאונה שליוותה אותו עד יומו האחרון.
משך שנים המשיך לפקוד את האולם באוסישקין ובדרך כלל התמקם ביציע שמאחורי ספסל הקבוצה בשורה העליונה. אריק ידע ליהנות מההישגים ומעולם לא היה ביקורתי אחרי ההפסדים, לפחות לא כלפי חוץ.
אריק איינשטיין גדל באוסישקין, במגרשים הפתוחים ובאולם הסגור, עד שראש העיר רון חולדאי הרס אותו. הנה יש עכשיו לראש העיר הזדמנות לעשות משהו מתקן, להעניק את שמו וזכרו של אריק איינשטיין לאולם החדש שנבנה בימים אלה. ״אולם הכדורסל אריק איינשטיין״. נשמע טוב.