זו לא תחילתו של סיפור ילדים או מעשיה, אלא מציאות הקיימת במדינה שלנו מיום הקמתה. מירושות מפא"י הארורות: כן כן, במאה העשרים ואחת, במדינה ממנה יוצאת אל העולם כל יום בשורה חדשה בתחומים המתקדמים ביותר – עדיין צריך לבקש רשות מהגוף הארכאי, המיותר והמגוחך הזה שקוראים לו "ההסתדרות", כדי ללכת ימינה, שמאלה, ישר או אחורה.
רוקדים על שתי חתונות
התאגדות עובדים היא עוד נדבך במחלת הסוציאליזם הממאירה שהמיטה אסונות על מדינות שלמות. תשאלו את יוון ואת ספרד. בחיים ישנה בחירה ברורה מאוד בשוק העבודה: שכיר או עצמאי. יש יתרונות וחסרונות למכביר לכל צד, הכל שאלה של בחירה, אופי, יכולת ועמידה בלחצים.
מי שבחר להיות שכיר – לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לרקוד בשתי חתונות וללכת בלי ולהרגיש עם. ההסתדרות בשיטותיה המלאכותיות והנלוזות – על גבו של הציבור וקופת הציבור בדרך כלל – מבקשת להעניק לשכירים את יתרונות העצמאיים. חלם!
מדוע מי שצריכים לשלם את מחיר הרפורמה הם עובדים מסורים ואמיתיים שמעמיסים מזוודות על המשואות ולא אלו שבגללם אל-על הפכה לחברה שמנה וחסרת תועלת כלכלית?
הכל נמצא בבסיס: עסק הוא לא סידור עבודה, הוא מקום שנועד להצליח ולהרוויח. אם יש בו עובדים טובים וניהול טוב – כולם מרוויחים! מיליארדים על גבי מיליארדים הלכו לפח בשנותיה העליזות של ההסתדרות (תאמינו, היה הרבה יותר גרוע בשנות השישים, השבעים והשמונים) על מפעלים שנוצרו כדי למלא אותם בעובדים שנושאים פנקס אדום ולעזאזל האיכות, המטרה והרווח התפעולי. רובם ככולם נסגרו בהפסדים ומפחי נפש. מי שילם? הציבור.
אותו ציבור שמשלם ביוקר על כל שביתה בה הוא גם סובל וגם מפסיד כסף. אל-על היא רק דוגמא. בישראל קיימות חברות רבות, ציבוריות ומופרטות, על אותו בסיס בדיוק: ועדי עובדים שמקדשים את המשכורת שלהם על חשבון תועלת הציבור ובכך גם חלקם עובדים בכאילו, גם הם מטביעים כלכלית את מקום העבודה שלהם וגם לא נותנים לאף אחד להעז ולתקן את האבסורד.
העיקר שעופר עיני וראשי האיגודים שלו יושבים להם וזוממים את המשך תחזוק ועדי עובדים הרסניים ואת השביתות הבאות. אגב, מחלקות התה בהסתדרות כבר הקימו ועד עובדים משלהן?