כל העסק הזה לא היה רחוק מפיאסקו. כל שעמד בין מאסרו של נשיא המדינה לשעבר לבין חירותו היה כבוד. אדם עם קצת פחות כבוד עצמי – ואולי בעצם יש לומר עם קצת יותר כבוד עצמי, אחד שמכבד את עצמו מספיק כדי לשאת באחריות על מעשיו – היה מסתער על עסקת הטיעון שהוצעה לו בשתי ידיים. משה קצב, לו היה בו קמצוץ של תבונה מעשית, היה יכול להיות היום אדם חופשי. הוא היה נדרש להודות במעשים חמורים – אך כפי שמתברר מהכרעת בית המשפט בשתי ערכאות, חמורים פחות ממה שעשה באמת – ובתמורה לכך היה נשאר מחוץ לכלא. עם מעט כבוד, אבל הרבה חופש, ואפילו היכולת להמשיך ולטעון מתחת לשפם שהוא חתם על הסדר הטיעון רק מסיבות טכניות ומשיקולים משפטיים.
למרבה מזלם של מני מזוז, פרקליטות המדינה ומדינת ישראל, כבודו של קצב העביר אותו על דעתו. הוא לא יכול היה לחיות עם הודאה במעשיו, גם אם לא הייתה נודעת לה השלכה מעשית מרחיקת לכת. הוא יכול היה לפשוע, אבל לא מוכן היה לקחת את האחריות על כך, גם מבלי שיידרש לתת על כך את מלוא הדין. הוא נשבה במערבולת השקרים שסחרר במו ידיו המאשימות ופיו המתלהם. וכמו בתנועת מאזניים, שקיעתו בתוכה הייתה גם גאולתה של הפרקליטות.
הפרקליטות כשלה פעמיים
זו אינה חוכמה בדיעבד. הקולות נגד עסקת הטיעון השערורייתית שהגישה הפרקליטות לקצב עלו בו ביום שהוכרזה. אז היא נראתה כצעד שגוי ולו מן הפן הערכי. היום, לאור הכרעת הדין, היא נראית כצעד שגוי גם מן הפן המשפטי.
עוד בטרם נכנסים לפרטים המשפטיים, ראוי לשאול כיצד תתכן בכלל עסקת טיעון – מעין דרך קיצור פשרנית, נוחה ומהירה אל הצדק, אך כזו שספק אם מגיעה אי פעם ליעדה – במקרה הנושא אופי ציבורי משמעותי ובולט כל כך. נשיא מדינת ישראל מואשם במעשים פליליים חמורים, ועניינו זוכה לעסקת טיעון במקום לבוא להכרעת הצדק של בית המשפט? האם טירוף הסדרי הטיעון לא יודע עוד גבולות?
לפן הערכי, שספג כאן פגיעה חמורה, נוסף כאמור הפן המשפטי. עם הרשעתו של קצב, הפכה החלטת הפרקליטות לא רק לשגויה מבחינה ציבורית, אלא גם לכושלת מבחינה מקצועית. כפי שהוכח בבית המשפט, התיק בו לא האמינה הפרקליטות זכה לאמון מוחלט בערכאה המשפטית, והוביל להרשעה רחבה וחמורה. הפרקליטות כשלה פעמיים בהליך קבלת ההחלטות, הן בשיקוליה המקצועיים והן באלו הערכיים.
אחרי שיסיימו בפרקליטות לחגוג בצדק את ניצחונם, מוטב כי יתפנו לערוך בדק בית ארוך ומקיף בכל סדר קבלת ההחלטות בתיק קצב, במניעים ובשיקולים, בקנה המידה המשפטי ובסולם הערכים המוסרי שלאורם התקבלה ההחלטה הרת העוולה לחתור להשגת הסדר טיעון.
מני מזוז, שעבר דרך ארוכה מסגירת תיק האי היווני נגד אריאל שרון ועד לשורת ההרשעות של אישי ציבור בכירים כמו אברהם הירשזון ויעקב בניזרי, חטף אתמול את הסנוקרת המצלצלת האחרונה, כשהוא כבר אינו מכהן בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה. למרבה האירוניה, המחטיפה היא השופטת עדנה ארבל, פרקליטת המדינה לשעבר, איתה התנצח כמעט באופן פומבי בפרשת האי היווני. אתמול נסגר המעגל ברגע שהדהד את העימות המשפטי בפרשה ההיא – מזוז כמעט ונתן לקצב לחמוק מן הדין, אבל הפעם ארבל הייתה שם כדי להניח את האזיקים על ידיו.
פגיעה מהותית בעקרון הצדק
ובעוד הפרקליטות בוחנת את התנהלותה, מוטב כי תצא המערכת המשפטית כולה – ואולי הציבוריות הישראלית כולה – לבחון שוב את מדיניות הסדרי הטיעון, שדומה שאיבדה את בלמיה. פרשת שחר גרינשפן והנהג הדורס, שהתגלגלה לפתחה של הכנסת בדמות הצעת חוק של ח"כ זאב ביילסקי המקנה למשפחות הנפגעים מעורבות בהסדרי טיעון עם הנהג הפוגע, מסמלת אולי תחילתו של מהלך להכנסת שפיות מסוימת, מידה של ריסון והגינות, לתוך עולם הסדרי הטיעון. כישלונו המהדהד של הסדר הטיעון בתיק קצב צריך להמשיך את המהלך הזה.
פרשת קצב סימנה נקודת שפל חמורה בנוהג הבעייתי של הסדרי הטיעון. נדמה היה שהרצון לקצר הליכים ולהקל על העבודה ביטל לחלוטין את הצורך להביא את האמת אל האור. אפשר אולי להבין זאת במקרים מסוימים, בלית ברירה ומתוך הכרה במצוקות המערכת. זה אינו פתרון – זה אקמול, משכך כאבים, כזה שחוסך לבית המשפט כאב ראש. אבל כאב הראש אינו מיותר כלל, הוא הכרח בל יגונה בטחנות הצדק. הסדרי הטיעון אינם פותרים את קריסת בתי המשפט תחת עומס התיקים, אלא רק מקלים על עבודתם, תוך פגיעה בעקרון שאמור להנחות את אותה עבודה – הצדק.
הסדרי הטיעון, בראייה פרגמטית, הם עניין מקובל. לעתים זה אפילו רצוי - למשל, כדי לחסוך עוגמת נפש מהקורבן, או כדי להשיג הרשעה בתיק רופף מבחינה משפטית. אבל העובדה שבתיק שמשמעויותיו הציבוריות כה נרחבות כמו בפרשת קצב מצאה פרקליטות המדינה מקום להשתמש בהליך קיצור זה הייתה בלתי נסבלת.
אם המערכת המשפטית תשכיל ללמוד את הלקח בסוגיית הסדרי הטיעון, נוכל לומר שהדבר הטוב ביותר שעשה משה קצב בכל שנות כהונתו, תרומתו החשובה ביותר לציבוריות הישראלית, הייתה בהחלטתו המטופשת והנפסדת לחזור בו מהסכמתו להסדר הטיעון. באותו הרגע בו חרץ את גורלו, הוא גם הציל את מדינת ישראל מעוול גדול.