הצפיה בפרק השני של "ימי בנימין" לא עברה עליי בקלות. אני, שעוקבת אחרי בנימין נתניהו מאז נבחר כח"כ צעיר, הרגשתי כאילו מישהו משחק בזיכרון שלי.
כי אני זוכרת דברים קצת אחרים מהנרטיב שהסדרה ניסתה ליצור. הייתי כאן בימי אוסלו הארורים שהשאירו אחריהם רבין ופרס. חוויתי את עלייתו של ביבי לשלטון ב-96' ואת השקט והביטחון האישי שהביא כשדיכא את טרור האוטובוסים המתפוצצים.
הייתי כאן כשלאט לאט הוא מסמס את הסכם אוסלו למרות נשיא אמריקני, שמסובך בבית בפרשה לוהטת ומנסה להסיט את תשומת הלב למזרח התיכון בהפעלת לחץ בלתי רגיל על ראש הממשלה הצעיר.
הייתי כאן כשנתניהו פעל בכל הכוח נגד ההתנתקות לאחר ששרון שיקר לו במשאל העם והתפטר. הייתי כאן גם כשהוא ירד מהבמה ב-99' ואברמוביץ' הבטיח ש"נתניהו יהיה הערת שוליים בהיסטוריית ראשי הממשלות של ישראל".
הייתי כאן כשנתניהו קיבל פעמיים מדינה משוסעת ומדממת, פצועה ומפויחת אחרי אוסלו של רבין והאינתיפאדה של ברק והביא אותנו להישגים מדיניים נפלאים, החזיר את הביטחון האישי והציל את הכלכלה אחרי ששילם ביוקר על הרפורמות הכלכליות שעשה כשר האוצר. וכל זה לא כולל את 8 שנות אובמה, בהן עמד כחומה בצורה מול הנשיא האמריקני העוין בתולדות ישראל.
את כל זה לא ראיתם אתמול. ראיתם את בנט והאוזר מציגים את ביבי כיונת השלום שהם אלה שלקחו אותו ימינה, את טיבי מציג אותו כמחרחר מלחמה ואת אברמוביץ' כהרגלו מציג אותו כנוכל שקרן שמתגמש כפי יכולתו לפי צרכיו הפוליטיים.
נו, מה חדש? את התמונה מצייר מתנחל מעופרה מול שמאלני ממרצ. אבא שלי ז"ל אמר לי פעם: "אם שני הקצוות לא מרוצים, זאת אומרת שיש לנו עסק עם מנהיג". לא סוד שאני קוראת לעצמי רונית הביביסטית בהתרסה כלפי אלה שמרדדים את תמיכתנו בנתניהו, וככה בדיוק הרגשתי בפרק הזה, שלא מייצג אותי או את השקפת עולמי כליכודניקית.
סגל עוסק בכל הפרק האם נתניהו הוא אופורטוניסט או אידיאולוג והמרואיינים מוכרים את מרכולתם הפוליטית לכל דורש. לו איש זר היה מגיע לכאן, הוא היה עלול לחשוב שביבי נמצא פה רק שנתיים, שהאוזר או בכר ניהלו אותו ובטח לא האיש הגאון שמנהל את המדינה הכי מסובכת במזרח התיכון.
נתניהו, אח שכול שאכפת לו מחיי חיילי צה"ל, מנעדרים ושבויים מוצג על ידי אברמוביץ' כפוליטיקאי קר שמשחרר את גלעד שליט רק כדי לדכא את מחאת הדיור של דפני ליף. נו באמת. לא מוצג הקמפיין האגרסיבי של המשפחה וטראומת רון ארד בשיא האביב הערבי במצרים, שכולנו או לפחות רובנו היינו בעד שחרור המחבלים.
כצופה לא ראיתי אפילו מילה קטנה של פרגון לראש הממשלה הכי טוב שהיה פה לדעתי. שום הצלחה מדינית, כלכלית או ביטחונית והאידיאולוגיה של הפרדת עזה מיהודה ושומרון נעלמה והציגו אותו מנקודת מבטם של יריביו הפוליטים. בקיצור, פרק מאכזב שחוטא לאמת.