קובי, קובי חברי הטוב והחכם,
כנראה שביקשת לחוס עליי כשלא חשפת את שמי בטור האחרון שלך. ואולם אני שמחה תמיד ששמי ייכתב, בוודאי אם הוא נכתב ללא שגיאות, ועל כן מוציאה את עצמי בעצמי מתוך ארון ההזויים.
אכן, שמי מתנוסס באיות נכון בתחתית המכתב שהזמין עיתונאים דתיים להצטרף לסיור מודרך בהר הבית, באזורים המותרים הלכתית. הפנייה הזאת, שנשלחה גם אליך, הצליחה להטריף אותך: גילית שאני "סובלת מאותו חיידק מחורפן של קיצוניות, שהופך את עולמה של הקהילה הדתית-ימנית למשהו קצת הזוי".
>> קובי אריאלי: אני לא נושא את עיני להר הבית
ובכן קובי, מדרג הטרלול המקומי אכן מחשיב את מי שמטייל בהר הבית כפסיכי. באותו הזמן מנענע לולבים ודובר ארמית שכמוך נחשב לאדם שפוי. שאלת מישהו אם הוא רוצה לבקר בהר הבית - אמרת שחייזרים שרטו לך את המכונית. באותו הזמן מותר לך להזמין חברים לבית כנסת, בלי שום חשש שחבטת ערבות, פידיון הבן או מכירת עליות ייראו להם כמנהגים פגאניים.
קובי יקירי, אתה יודע עד כמה אני נטועה בעולם המערבי. הספר שמונח ליד מיטתי הוא האחרון של עמוס עוז, מרפקיי גלויים, הסדרה האהובה עליי היא עספור ואני לא משתתפת במטווחים. אבל אני כן מדברת אל אלוהים, כמנהגם של דתיים רבים, וכן מחפשת משמעות.
זה ישמע לך כמו פלצנות רליגיוזית, או "טון רומנטי בגרוש" כהגדרתך, אבל כשעמדתי במקום שבו ניתן לעמוד בקרבה מקסימאלית לקודש הקודשים, הרגשתי צורך עז להשתטח על הרצפה. פתאום ההצטופפות האגבית הזאת ברחבת הכותל - חצר אחורית לא חשובה, נמוכה, רחוקה, עם כיוון תפילה הפוך למסורת המקדש - נראית כמו העמדת פנים (מספרים שבשעת השחרור ב-67', כל החיילים רצו על הר הבית ושאלו איפה נמצא הכותל).
כתבת כי לא כל יהודי דתי נושא את פניו להר הבית. אני לא יודעת מתי לאחרונה פתחת סידור, אבל כנראה שזה היה מזמן. כל המתפללים היהודים בכל פינה בגלובוס מבקשים להגיע להר הבית, בשעה שכל מה שנדרש זה להציג בכניסה תעודת זהות ולהעביר את התיק במכונת השיקוף. יותר קל מאשר להיכנס לתחנה המרכזית. אנשים כמוך (חרדים!) קוראים את המילים בסידור, ומשכנעים את עצמם שהגלות עוד לא נגמרה.
ברור לך שמי שמתקרב אל מוקד הרעש הזה הוא משיחי שרכש לאחרונה חומרי נפץ לפיצוץ המסגדים. קובי, נשמה, המקדש חרב, והוא יישאר חרב עד החלטה אלוקית כלשהי, אבל זה לא מפחית מקדושת המקום וממרכזיותו הנצחית ביהדות. כמו שאתה מכיר אותי, אני לא מתכוונת לבנות את המקדש - אם להיות כנה, זו כנראה גם לא אחת המשאלות שהייתי מבקשת מהדג - אבל כן הייתי רוצה להכיר את המקום שהפך אותי לציונית. ציון היא ירושלים, וירושלים היא ההר הזה, ובתוכו הסלע ההוא. סלע מריבה, סלע מחלוקת, סלע קיומנו – אי אפשר להעביר חיים שלמים בלי לבקר בסביבה. על כל יהודי לעלות פעם אחת בגשר העץ הרעוע, דרך שער המוגרבים, לראות את הכותל מלמעלה, ולרדת.
נדמה לי שאתה יודע לצטט טוב ממני שמכאן הושתת העולם ונלקח העפר ליצירת אדם הראשון; כאן התרחשה העקידה; כאן נבנו שני בתי המקדש. "הצטעפות רוחנית"? לא יותר מאשר הציעוף שיודגש בעיניי כשאגיד לחברתי מניו-יורק שהיא חייבת לבקר במוזיאון ישראל. זו אפילו לא כוונה למחות נגד ההשפלה מכווצת הלב שחווים שם (חופש הפולחן נוהג בכל העולם ולכל הדתות, חוץ ממקום אחד, לעם אחד: רק ליהודי אסור להתפלל, ורק במקום הקדוש ביותר).
התקשורת הלקויה שלנו עם המקום הזה מפליאה. זיהויו של קבר רחל שנוי במחלוקת, הנסיעה למערת המכפלה מסוכנת - ובכל זאת, שני המקומות הללו זוכים לפופולאריות יותר מאשר המקום המקודש ביותר ביהדות. ראה כמה יהודים עולים לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, כמה המונים צובאים על ציון רבי מאיר בעל הנס, אילו מאמצים מושקעים בזכותנו לחפור בעיר דוד. כל עולמנו הדתי נראה אפור ומצומצם אחרי שפוגשים בדבר האמיתי. בפשטות, אנחנו מתחמקים ממנו.
אני חושבת שכדאי לך לבוא, קובי, לא כדי לעמוד שם ולדמיין את רגליך מבוססות בדם השחיטה, אלא כדי לדעת שלא העברת כאן חיים שלמים בלי לעשות את המעשה הפשוט הזה. לא כדי להביא את הגאולה, ממש לא, פשוט כדי לסמן לעצמך שנגמרה הגלות.
שלך,
הזויה אבל לוקחת תרופות בזמן,
אמילי
>> הדברים שאלי ישי לא רוצה שתדעו
>> העונש של מובארק יחזק את האחים המוסלמים?