לפני שבועיים יורם כתב לי מייל: "הייתי חולה מאוד אבל החיים הפריעו לי לסיים אותם". 

ואני התפללתי שהחיים יפריעו ליורם עוד קצת וימשכו את שנותיו עוד דור או שניים. פחדתי ממותו. פחדתי מכך שקולו האמיץ והחד ילך מאיתנו ביחד עם שאר קולותיהם של בני דורו, בוני ומקימות המדינה, ושיום אחד נמצא את עצמנו עומדים כאן נטולי עבר כשבינינו אינספור מתחזים שיחתכו את הנראטיב שלנו דק-דק עד שיצליח לבטא את הגירסאות העקומות שלהם למי אנחנו, למהי ציונות, ל-לאן הולכים. גורמים אינטרסנטיים שינסו להגדיר אותנו מחדש תוך שהם זורקים את כל מה שטוב בנו לים, כל ערך וחלום.

יורם התנגד להם נחרצות. אף פעם לא ניסה ליפות את העבר ואת טעויותיו, אך תמיד נלחם להשאיר את האמת חיה ובועטת, שיום אחד יקום הדור שיזכור ויחזיר את המדינה למסלול שחלמו אותה להיות. 

יורם קניוק, ארכיון (צילום: חדשות 2)
הראשון להגיע לשדרה. יורם קניוק|צילום: חדשות 2
הסיבה השנייה שנורא רציתי שהחיים ימשיכו להפריע ליורם למות, היא יורם. יורם שמסר את גופתו למדע והסיר את דתו מתעודת הזהות שלו וכאילו-כאילו כבר הכיר את המוות מבפנים ומבחוץ והמוות היה ממנו והלאה, דווקא הוא, ממש לא התאים לו למות. רודף החיים שהוא, מי שהגיע לכיכר שעה לפני שהחלו ההפגנות, מתיישב על הספסל ליד הבנק עם המקל ביד, ומתפלל לאלוהים-שאף פעם-לא-היתה-לו שיבואו עוד ועוד אנשים ושישאו עימם את המהפכה שקיווה לה.

חייבים ללכת לפוליטיקה

המון פעמים היה אומר לי שכבר לא תהיה כאן מהפכה, שזה אבוד, ולפעמים טען שאם תהיה כזו, הוא לא יזכה לראות אותה. השבתי לו שיחכה, שהיא כבר באה. שאנחנו עושים כל מאמץ להספיק. הוא רטן ואמר שחייבים ללכת לפוליטיקה. שחייבים לקחת את הכוח לידיים ושאף אחד לא יקשיב לנו, אם לא ניקח. התווכחתי איתו על זה במשך שנה ארוכה ובסוף אמרתי לו שהוא צדק. 

אתמול בערב התקשרתי אליו, והצלצול נמשך ונמשך והוא לא ענה. קול צעיר השיב לפתע מהצד השני. "מי זו?", שאל, ואני נורא קיוויתי שלא אקבל את התשובה המרה ההיא. יורם נפטר. 

יורם, אני מצטערת. עוד לא הספקנו.