כמה כואב לקרוא את הדיווח שהוריה – שהזילו דמעות אושר כשהיא שרה - אולצו להסכים להשעייתה לשבועיים מהאולפנה כיוון שהעזה להופיע בתוכנית דה-וויס. אם הדיווחים נכונים הרי שאין אהבה במוסד החינוכי שבו היא לומדת, אין אפילו רחמים. זו דוגמה לחינוך ללא לב, זו גם דוגמה לחינוך ללא תבונה.
לא עזרו כל ההטפות החינוכיות באולפנה לילדה בת השבע-עשרה, שגרה ביישוב דתי. לא עזרו כל גדרי הצניעות המעושה וכל הגדרות והסייגים למיניהם – לנערה הזו יש קול גדול, לב גדול והרבה שכל. היא ומשפחתה רואים את עצמם כחלק מן החברה הישראלית, היא רואה את עצמה חלק מן היחד. היא בחרה (בניגוד לטעמי) לעבוד דווקא עם אביב גפן. היא רצתה לגשר על הסטריאוטיפים המקובלים כל כך בחברה הישראלית.
חילול במקום קידוש
כל האומנים באולפן וגם הקהל הבין את גודל הרגע. מסיבות מהותיות או מסיבות של רייטינג (וברוך ה' שיש רייטינג לגישור בין עולמות) – כולם הדגישו את דתיותה. שלומי שבת ביקש ממנה לפייט והיא סלסלה את פיוטו של ר' דוד חסין: "יחידה, רעיה, גן נעול, גן רוה, הללי יוצרך לבבות בוחן, כי קולך ערב ומראך נאוה, אילת אהבים ויעלת חן". פוספסה כאן הזדמנות כבירה ל"קידוש השם", ובמקום זה קיבלנו "חילול השם".
מעציב לראות את ההורים נכנעים לדרישות האולפנה וסותמים את פיה של אופיר בן שטרית. רבים עושים זאת, מפני שהאולפנות והישיבות הם מוסדות בעל הישגים לימודיים טובים יותר מבתי ספר אחרים (וזאת מפני ששם מותר לסנן תלמידים, בעוד שבמוסדות אחרים לא).
רבים מאתנו מיישרים קו עם החינוך החרד"לי כדי לסלול עבור ילדינו עתיד טוב יותר. כשאנחנו עושים זאת אנחנו משלמים מחיר יקר של נסיגה מערכי "כלל ישראל". המחיר החינוכי שמשפחותינו ישלמו על הפקדת חינוך ילדנו בידי מערכת חרד"לית עתיד להיות גבוה יותר, והציבור הציוני-דתי עלול לשלם בריבית דריבית.
ד"ר שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן. מכון הרטמן יקיים את הכנס השנתי "בחירה ישראלית: יחד או שבטי ישראל?" ביום רביעי הקרוב