לפני מספר חודשים אבחנו אצלי סרטן במצב מתקדם. הרגע בו הפכתי מרופאה לחולה טלטל את עולמי. לכאורה, המגע התכוף עם מחלות וכאב אמור היה ללמדני שאיש איננו חסין מפני פגעי הטבע והזמן, אולם התברר ששום דבר לא הכין אותי לחיים בצד השני של המתרס.
בית חרושת לטיפולי כימותרפיה
לאחר סדרת בדיקות ארוכה, נקבע כי עליי לקבל טיפולים כימותרפיים. ביום הראשון התייצבתי מוקדם בבוקר בלב הולם בחוזקה במחלקה האונקולוגית בבית החולים, לופתת את ידו של בן משפחתי שליווה אותי. פרוזדור המחלקה היה הומה אדם, ובקושי מצאתי כיסא לשבת. בן משפחתי נשאר לעמוד. רציתי לשאול על הפרוצדורה שמצפה לי, ופניתי לאחות שהתרוצצה במחלקה וניסתה בשארית כוחותיה לחייך. היא אמרה בקצרה: "נקרא לך", ונבלעה בחדר הצוות.
שלא יהיה ספק, אין לי שום טענה לצוות הרפואי. גם הם קורבן של שיטה שלא עובדת כמו שצריך. ובכל זאת, התחושה שאני נמצאת בבית חרושת לטיפולי כימותרפיה, שאני אחת ממאות אנשים אשר צובאים מידי יום על המחלקה, דכדכה אותי.
בטוחה שאני הולכת לנצח
השהות הארוכה במחיצת חולים במצב כל כך קשה, הותירה את רשמיה גם לאחר שהייתי חוזרת הביתה. אנחות הכאב וההעוויות, הקרחות והרזון הקיצוני הטביעו אותי בתהומות של ייאוש. כבר לא האמנתי שאוכל להבריא, ולא רציתי להמשיך ולבלות את ימיי – יחד עם קרובי משפחתי המסורים – במקום כזה. כל חיי סבבו סביב המחלה והטיפולים, ולא נותרו לי כוחות נפש ופנאי לעסוק גם בדברים אחרים, אשר יסיחו את דעתי. שקלתי להפסיק את הטיפולים, ולהניח לטבע לעשות את שלו.
למזלי, שיחה מקרית עם חברה שפגשתי באקראי, חילצה אותי מהדילמה הנוראה. היא סיפרה לי על המכון האונקולוגי של מרפאות א.פ.ק. ושכנעה אותי שאפשר גם אחרת. בעבר היא ליוותה לשם בן משפחה חולה, ונוכחה לגלות שאפשר גם אחרת, ושניתן לקבל את אותם טיפולים על ידי בכירי האונקולוגים בישראל, בסטנדרטים של רפואה פרטית, אבל ללא כל תשלום. היא סיפרה לי שהתנאים בהם ניתן הטיפול, והמעגל האנושי והרפואי אשר יעטפו אותי, ישפרו את איכות חיי לבלי היכר.
שיחת הטלפון הראשונה הפתיעה אותי לטובה, כשנשאלתי באיזו שעה אוכל להגיע. כשהגעתי לא.פ.ק התקבלתי במאור פנים, ונאמר לי שתעמוד לרשותי עובדת סוציאלית המתמחה בטיפול בחולה ובמשפחתו, וכי אני זכאית גם לטיפולים משלימים – ללא תוספת תשלום. האחות האונקולוגית הושיטה לי כרטיס עם מספר הטלפון שלה, והבהירה שלא אהסס לפנות אליה בכל בעיה או בקשה בכל שעות היממה. שקית העירוי כבר המתינה לי במקרר, והטיפול ניתן לי במחיצה נפרדת עם מקום נוח לבני המשפחה. תוך שעה בני ואני כבר היינו באוטו - הוא משוחרר לעבודתו, ואילו אני מנהלת שגרת חיים תקינה ככל שניתן.
היום אני כבר אחרי 8 טיפולים, ומצפה בכיליון עיניים לארבעת הנותרים. אני מרגישה טוב, ובטוחה שאני עומדת לנצח את המחלה. החוויה במכון האונקולוגי בקהילה הזכירה לי עד כמה לא נעימה יכולה להיות הרפואה הציבורית בישראל. היחס הידידותי והאווירה המשפחתית – המנוגדת כל כך לבית החולים – נטעו בי אופטימיות ואמונה. המחלה הזאת קשה ותובעת כוחות נפש רבים, ואין טעם לכלותם במאבק במערכת הרפואית.