מנחם בן שלום,
יצא לי להתוודע לדברים שכתבת ואמרת בנוגע להומוסקסואלים, וכיוון שהתעוררה בעקבות דבריך סערה ציבורית, החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה. אני סבור שדעותיך ועמדותיך נובעות מחוסר ידע ואי הבנה מלאה של סוגיית ההומוסקסואליות בכל המישורים.
אני עצמי רב אורתודוקסי ובעל נטייה הומוסקסואלית מוצהר, ועומד בראש ארגון הו"ד (הומוסקסואלים דתיים). ארגון הו"ד הינו ארגון אורתודוקסי המחויב לתורת ישראל ולהלכה ופועל בשיתוף פעולה ובתמיכה של רבנים ואנשי מקצוע.
ולעצם העניין - המציאות היא שישנם בחורים בעלי נטייה הומוסקסואלית. מציאות זו מייצרת אצלם תחושות קשות של פחד, בושה, ספקות, ייאוש, שנאה עצמית וכיוצא בזה. ההתנגשות בין ההרגשה הפנימית לבין המסר המנוכר שמשדרת החברה, יוצרת קונפליקט מתמשך המאופיין בחוסר ודאות ובתהיות רבות. על כך נאמר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". מי שאינו מודע לגודל הקושי, יתקשה להבין עד כמה המאבק מורכב וכואב. עצם העובדה שבני אדם צריכים להודיע שהם בני אדם ושאין היתר לשנוא אותם ולחשוב שמותר לפגוע ולהשתלח בהם, גורם לי, כאדם מאמין שומר תורה ומצוות, להרגיש כאב והשפלה.
מקוממת גם העובדה שהופכים לעתים דברי תורה טהורה ועמוקה לסיסמאות של שנאה חשוכה ופרועה. מי שמנפנף בפסוקים של "תועבה" ו"מעשה ארץ מצרים" וכו' ככל הנראה לא למד את הסוגיה בעיון ובתום לב, כמו שנדרש בכל סוגיה, אלא מצא משהו שמצלצל בשטחיות כפי רצונו ומיד מנפנף בו ועושה ממנו דגל של גזענות ושנאה. וזו פגיעה בתורה ובנותנה, לא פחות משזה פשע כלפי בני האדם שנפגעים מזה, כי "חביב אדם שנברא בצלם" ובסיסה של תורתנו הוא "ואהבת לרעך כמוך". כל מי שמזייף את התורה להצדיק שנאה חשוכה ודורסנית אינו ראוי לבוא בקהל שומרי תורה.
צריך להבחין בין נטייה לבין מעשה
עלינו להבחין בין בעל נטייה הומוסקסואלית, לבין מי שעושה מעשה אסור בפועל. אבחנה זו היא לא איזשהו פלפול או חילוק הלכתי דק כדי למצוא פתח להתיר, אלא דבר ששום תינוק לא היה טועה בו. ההלכה עוסקת בפעילויות מיניות וביצרים מיניים שעלינו לשלוט בהם. אך אפילו המחמיר שבין פוסקי ההלכה, יאמר שאין בהלכה איסור על זהות הומוסקסואלית. מכך נובע שהחטא היחיד שההלכה יכולה לטעון נגדו הוא החטא של משכב זכר (שהוא איסור ברור).
אך מה קרה להנחת החפות מפשע? מה קרה להנחה שכל יהודי בחזקת כשר (טור יורה דעה קי"ט, משנה ברורה סימן קל"ו ס"ק ט')? האם זה הולם לשער באופן אוטומטי שכל בעל נטייה הומוסקסואל אשם במשכב זכר? ובכלל ממתי קיימת לאדם הזכות לנבור בד' אמותיו של האחר?
מכיוון שהתורה מתחברת לרגש הדתי ומדברת על "אנחנו", קל מאוד למצוא בה כיסוי שטחי והצדקה לרגש הדתי בצורה הלא מעובדת, הגסה והחשוכה, של עבודה לאל מפחיד, מנוכר חמור סבר ונוקשה, של "אנחנו" מול "הם". אם זה פשיזם או גזענות עדתית או הומופוביה או שוביניזם כלפי נשים וכו', שמוצאים לעצמם נוצות תורניות לכסות ערוותם, ואין מי שמוחה על זה בשם התורה. זו דתיות שבמהותה האמיתית היא עבודה זרה, גם אם מכנים בשם אלוהי ישראל.
אפשר כנגד זה ללמוד תורה ביגיעה רבה ובתמימות ויושר לב בדרך הלימוד המסורה ולקבל ממנה את הזיכוך והעידון והיושר של הרגש הדתי, ענווה ואהבה ורוך וקרבה ועבודה לאל קרוב ואוהב ורך ומבין וכו'. אסור לחשוד בקב"ה שהוא הומופוב ורואה את המצב שהוא עצמו ברא ושם בו את האדם כדבר שהוא סוג ב' ובדיעבד ופחות חביב ואהוב ונברא בצלם.
אנחנו בארגון הו"ד פועלים מתוך אמונה כי הגיע הזמן לקיים דיון מעמיק במשותף מתוך ההבנה כי כולנו "ערבים זה לזה". עלינו לחתור לקיום דיון אמיתי ואחראי הנוגע בבסיס הסוגיה, המציע לבעלי הנטייה דרך חיים כוללת ונכונה הנובעת ממעיין החיים שהיא היהדות. בשורה התחתונה, תכליתו של הדיון היא להגיע לכדי הקלה, ולו במעט, על העול הבלתי נתפס אותו נושאים הבחורים בעלי הנטייה. עליך לזכור מנחם, כי דברים שנכתבים ונאמרים בסוגיה זו מבלי להעמיק בהם ולהבינם נכונה יכולים חלילה להגיע לכדי דיני נפשות.
בברכת התורה ולומדיה,
הרב רון יוסף - מנהל ארגון הו"ד
וצוות ארגון הו"ד
www.hod.org.il