כשנחקק חוק צער בעלי-חיים הופקדה בידי משרד החקלאות הסמכות להתקין תקנות ליישום החוק בפועל. התקנות אמורות לאפשר לשוטרים ופקחים להפסיק התעללות, לתת קנסות או להגיש כתבי אישום, באמצעות כללים ברורים שמבהירים מה נחשב התעללות ומה לא. ההחלטה להפקיד את הסמכות הזו בידי משרד החקלאות הוכיחה את עצמה כמאוד לא מוצלחת: המשרד, המחויב לאינטרסים של התעשיות החקלאיות יותר מאשר לרווחת בעלי-החיים, גילה זלזול מוחלט בתפקידו, וכיום – עשרים שנים מאוחר יותר – עדיין לא התקין תקנות ליישום החוק על יותר מ-99% מבעלי החיים המנוצלים על ידי בני אדם בישראל.
אתמול, 14.7.2014, עלתה לדיון בכנסת – לאחר מספר דחיות – הצעת משרד החקלאות לתקנות שאמורות ליישם את איסור ההתעללות באחת מתעשיות המזון מהחי האכזריות ביותר – תעשיית בשר-החזיר. דיון נוסף היה צפוי להתקיים גם בתקנות לאחזקת תרנגולות בתעשיית הביצים, אך הוא נדחה למועד מאוחר יותר. הצעת משרד החקלאות הגיעה לאחר שנים בהן טיוטות לתקנות, שנוסחו זה מכבר, היו מונחות על שולחנו ואישורן עוכב שוב ושוב בלחץ התעשיות. האם ניתן לראות בהגשת התקנות עדות למגמה של שינוי לטובה במדיניות משרד החקלאות בנודע ליישום החוק? למרבה הצער, לא ממש. העובדה שמשרד החקלאות טורח סוף-סוף להעלות אותן לדיון מצביעה על כך שהביקורת על תפקודו הלקוי מתחילה לחלחל ולהשפיע, וכי המשרד מתחיל להיות מודאג לגבי תדמיתו בתחום (תרמו לכך, מן הסתם, גם שתי עתירות שהגישו לבג"ץ אנונימוס ותנו לחיות לחיות, בתלונה על רשלנות המשרד בהתקנת תקנות בתחומים אלו). עם זאת, למרבה הצער, מעיון בתוכן התקנות עצמן עולה שאין בהן בשורה גדולה לבעלי-החיים. בעוד שהן מציעות מראית עין של דאגה לבעלי-החיים, בפועל התקנות נכתבו בעיקר על מנת להנציח את ההתעללות הקיימת.
סירוס בלי הרדמה בשביל לשנות את ריח הבשר. מי יפקח?
למשל, בין התקנות שהתקבלו אתמול, ניתן אישור לאחת ההתעללויות הקשות ביותר בתעשיית בשר-החזיר – כליאת חזירות הרות ומיניקות ב"תאי הריון" – תאים צרים, שאינם מאפשרים תנועה. תחת זאת, התקנות מסתפקות בהגבלת תקופת הכליאה שלהן לשבוע. כליאה במשך שבוע בתא שאינו מאפשר חופש תנועה – אפילו לא את החופש להסתובב – זוהי עדיין התעללות קשה מאוד וחסרת על הצדקה.
סעיף נוסף בתקנות נוספות, שטרם עבר אישור ויעלה מחדש על הפרק בדיון הבא שיתקיים בנושא, עוסק בהשחתת איברים בגופם של חזירים חיים – קיצוץ זנבות ושיניים, וסירוס, המתבצע ללא הרדמה (וזאת אך ורק משום שלסירוס יש השפעה על ריח הבשר). התקנות שמציע משרד החקלאות, לא רק שאינן אוסרות אף-אחת מהפגיעות הללו, אלא אפילו מתירות לבצע אותן ללא כל אלחוש, כאשר מדובר בחזירים בני שבעה ימים או פחות.
לגבי התקנות לאחזקת תרנגולות בתעשיית הביצים (שהדיון בהן נדחה) המצב אינו טוב יותר. התקנות מאמצות את התקן הנמוך בעולם, המכשיר את כליאת התרנגולות בכלובים צרים לכל חייהן. אמנם, אם ייושם התקן, הוא יחייב הגדלה סמלית של שטח הכלובים – לשטח של 25x30 סנטימטרים לתרנגולת. אולם זהו שיפור מזערי, כמעט זניח, ביחס למצב הקיים כיום, ועדיין יותיר את התרנגולות כלואות (למשך כשנתיים) במרחב צר מכדי שיוכלו אפילו לפרוש כנפיים למלוא הרוחב. זאת למרות שעשרות מדינות בעולם כבר קבעו תקנים מחמירים יותר, והוכיחו שאין כל הכרח לכלוא תרנגולות בכלובים במסגרת משק ביצים תעשייתי.
אין כל סיבה – מלבד אדישות מוחלטת לגורלם של בעלי החיים – שלא לאמץ תקנות דומות גם בישראל. לרוע המזל, כל עוד הסמכות בעניין נותרת בידי משרד החקלאות, נראה שהאינטרסים הכלכליים של התעשייה החקלאית ימשיכו להכריע נגד כל שינוי משמעותי בטיפול במאות מיליוני בעלי-חיים. רק הוצאת הסמכויות מידי משרד החקלאות, והעברתן לידי משרד אחר, הנשלט פחות על ידי האינטרסים של תעשיות המזון, עשוי להביא לקידום תקנות אמיתיות ליישום חוק צער בעלי-חיים במשקים, מדגרות, משאיות הובלה או משחטות.
דדי שי הוא סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פעיל בעמותת אנונימוס, ועורך השבועון "זכויות בעלי-חיים השבוע" של העמותה. בואו לעקוב אחריו גם בפייסבוק