מתקפת ההתלהמות נועדה לרמוס כל מי שמעז לשים מראה לימין הקיצוני ולבקר את דרכו המסוכנת. האש שהופנתה כלפי ניני ורבין נועדה לסתום את הפה ולפגוע בחופש הביטוי, אבל לא של זמר המאחזים.
אחינועם ניני, שכבר שנים רבות מביאה כבוד גדול וגאווה למדינת ישראל, ויתרה על הכרה ועל פרס כספי גבוה כדי לא לעמוד על אותה במה לצד אריאל זילבר. ניני לא קראה לרגע להחרים את זילבר, ואם אותם היסטריים ומתלהמים היו נכנסים לדף הפייסבוק של ניני, הם היו קוראים את זה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כך נכתב בדף: "איננו קוראים בשום אופן להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת שניתנה לו ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל, 'פושעי אוסלו', צה״ל, עובדים זרים ושאר גויים".
ההשתלחות בדליה רבין צבועה לא פחות. הצפת קריאות הגנאי, ההשתוממות על הבעת עמדתה בנושא הפרס, ועל ההתערבות שהייתה או לא הייתה לה בעניין זה, נגועים בצדקנות ובטהרנות. איך אתם הייתם נוהגים אל מול זמר שהביע תמיכה פומבית בשחרור של מי שרצח לכם את האבא? אני חייבת להודות שאם הייתי דליה רבין, הייתי הרבה פחות מנומסת.
בסופו של יום, כשמביטים על אריאל זילבר ועל אחינועם ניני ודליה רבין - הגיבורות הטרגיות בסיפור הן הנשים. קשה שלא להשתומם מהפער בין אמירותיהן לגידופים האישיים שהן סופגות מאז. הן אלו שחוטפות אש על עצם הבעת עמדה, כשמנגד הזמר שלנו יכול להמשיך לפזם לו כהנא חי בכיף. נראה אתכן אומרות משהו עכשיו.