מאז שנערף ראשו של המורה סמואל פאטי בעיירה הקרובה לבירה הצרפתית הפכה החילוניות הצרפתית, ה-laïcité, למושג מרכזי בדיונים רבי חשיבות. צד אחד בדיון גורס כי אותה החילוניות מראה כי לא יוכלו המוסלמים להשתלב לעולם בצרפת וכי על הצרפתים להפסיק לנסות. הצד השני טוען שהייתה זו החילוניות, כמדיניות יותר מאשר כרעיון, שהדיחה את המפגעים לידי אלימות. הדבר היחיד שחסר באותם הוויכוחים הוא הבנה של מהי אותה החילוניות הזו ומה אפשר לעשות איתה.
אלו שמסבירים שהחילוניות היא ההוכחה לאי-התאמתם של המוסלמים לצרפת בדרך כלל רואים בחילוניות תוצאה של המהפכה הצרפתית. מעין דרך היסטורית מיוחדת יוצאת מהבסטיליה ומלווה את צרפת לכל אורך ההיסטוריה שלה; זו אמורה להיות דרכו של עם הנלחם על החופש. בין החופש הזה, הם מספרים, הוא גם החופש מדת, מאמונה, מכפייה דתית. נשמע יופי, מה הקשר לראשים ערופים?
בניגוד לרעיון הדומיננטי בישראל לגבי הפרדת הדת מן המדינה, החילוניות הצרפתית לא נועדה להגן על הדת ועל הדתיים מפני המדינה. כחלק מהפרויקט של המדינה הצרפתית במאה ה-19 וה-20 להפוך את תושביה לאזרחים חברי קהילת הלאום, החילוניות הצרפתית נועדה להגן על האזרחים מפני הכנסייה. אם היום רואים בחילוניות כליבת הערכים הרפובליקניים והאוניברסליים של צרפת, הרי שבראשית דרכה הייתה החילוניות דרך להבטיח שאזרחי הרפובליקה יאמצו את ערכי הרפובליקה ולא את הערכים שמעוניין להפיץ גורם אוניברסלי הרבה יותר: הכנסייה הקתולית.
בתיאוריה, החילוניות הצרפתית נראית מפתה עבור רבים נוכח הברבריות הכרוכה בעריפת ראש. כל מיני ישראלים בוודאי ירגישו משהו מוכר אם ישמיעו באזניהם את הנאומים שנישאו מעל במות הפרלמנט הצרפתי או הודפסו בעיתונות, לפיהם הייתה הדת ובעיקר הדת הממוסדת מכשול קדם-מודרני, אנטי-אוניברסלי ואי-רציונלי שמונע מבני אדם להפוך לרציונליים ושקולים. במילים פשוטות, הדת היא כל מה שהרפובליקה הצרפתית – שנולדה מתוך הנאורות – התיימרה לא להיות.
בפרקטיקה, המדיניות שנגזרה מן העיקרון הזה התמלאה חורים: לא לומדים ברביעי אחרי הצהריים, בשישי מוגשים בבתי הספר דגים, יותר חגים קתוליים מהמתחייב הם חופשים לאומיים ובמחוזות כמו אלזס ולורן, שהיו בסוף המאה ה-19 תחת שלטון גרמני, חלק גדול מהחוק המרכזי להפרדת הדת והמדינה של 1905 בכלל לא תקף. אם המדינה היא זו שמגנה על אזרחיה מפני הדת (ובכך גם על עצמה), הרי שהיא יכולה לאפשר לה נוכחות ככל שתראה לנכון במרחב הציבורי.
ככלי לשליטה ולאינדוקטרינציה לאומית, החילוניות הצרפתית לא הוחלה, למשל, בקולוניות של האימפריה הצרפתית. במקומות רבים הייתה ההיררכיה הדתית דווקא הכרחית לשליטה בנתינים זרים – רובם לא היו אזרחים עד אמצע המאה ה-20 – ולכן חילוניות שכזו הייתה בלתי נתפסת. למעשה, החל משנות ה-30 של המאה ה-20, היו אלו מוסלמים באלג'יריה שקראו להחלת החוק של 1905 והפרדת הדת המוסלמית מן המדינה הקולוניאלית. גם הניסיון הזה הוכשל, במידה רבה, תוך שימוש בחילוניות כסיבה.
אפשר להגיד שהפשרות שמהן מורכבת היום החילוניות הצרפתית, שהן רבות יותר מאשר אלו שציינתי קודם, הן הכרחיות להישרדותה. השאלה היא מה זו החילוניות הזו שהייתה צריכה לשרוד. אפשר להגיד אולי יותר מכל שהחילוניות הפכה למעין סמל ריק, למינוח מיתולוגי, שבו אפשר להשתמש להצלבה פוליטית מהירה: מי שחורג ממנו איננו צרפתי, בז לכל מה שהופך את צרפת לצרפת וראוי לגינוי.
זכויות נשים, קולוניאליזם, התנגשות ציוויליזציות
בסמל הזה, אם כך, יש לנסוך בכל תקופה משמעות חדשה שתהלום את אתגריה, והאתגר המשמעותי ביותר שאיתו התמודדה צרפת מאז שנות ה-60 ניתן לסיכום בשאלה די פרובוקטיבית: מה עושים עם כל המוסלמים האלה?
מאז ספטמבר 1989, כששלוש תלמידות הושעו מבית ספר במחוז אואז שבצפון צרפת על שסרבו להסיר את כיסוי הראש שלהן, הפך החג'אב לסמל המאבק. המאבק על החג'אב – שהתחיל בקביעה שעטייתו איננה עוברת על עיקרון החילוניות ולמעשה מוגנת על ידו אך הסתיים בחקיקה בשנת 2004 שקבעה כי הוא אכן נוגד אותו אחרי הכל – הראה שצרפת למעשה מתמודדת עם אותו האתגר שאיתו מתמודדות כל מדינות מערב אירופה: משבר רב-תרבותיות.
מבין כל התפיסות שאפשר לקרוא להן תחת השם המטעה "חילוניות" או "הפרדת דת ומדינה", בחרו מדינות אירופה בשנות ה-70 וה-80 להניח לאיסלאם לנפשו. ב-2003, כשהתגלה שלהניח לאיסלאם לנפשו אפשר לגורמים בעלי כסף זר להוביל רדיקליזציה של נוער מיואש (בעיקר בני הדור השני להגירה לצרפת) שלא התקבלו כצרפתים אך גם לא יכולים היו לזהות עצמם עם ארץ המוצא של הוריהם, החליטה המדינה הצרפתית לייסד לה איסלאם צרפתי, כזה שמרוכז על ידה ושמימונו נשלט על ידה. האין זו בגידה ברוח החוק של 1905?
בוודאי כן, אבל זה כי החוק לא משנה. גם לא העיקרון הרפובליקני. משבר הרב-תרבותיות הוא הקריסה של תפיסה שזוהתה עד כה כגישה האנגלו-סקסונית, לפיה יש להניח למיעוטים לטפח להם זהות כל עוד אינה פוגעת באף אחד אחר באופן אקטיבי. צרפת לא החליפה, כמו שאמר טור ב-POLITICO שמאז ירד (משום שלמעשה האשים את הצרפתים באלימות נגדם וספג ביקורות קשות), את הקתוליות בדת אזרחית של חילוניות אלימה, אלא הכניסה את החילוניות כמונח שאפשר כל פעם להגיד באמצעותו דברים אחרים.
הפעם מה שמנסים להגיד באמצעות החילוניות היא "הם לא צרפתים ואף פעם לא יהיו". יש שאומרים שהחילוניות לא מאפשרת לנו להוריד למישהי את כיסוי הראש, כי כיסוי הראש הוא בחירה של האישה – ואנחנו, הצרפתים, תומכים בבחירתה של האישה. אחרים אומרים שאת הדיון צריך להסיט כדי לדבר על הקולוניאליזם בכלל או, מהצד השני מדברים במונחים שמוכרים לנו יותר כמו התנגשות ציוויליזציות, שזו גם אפשרות וזה צעד בכיוון הנכון: עלינו להפסיק להסוות את מה שיש לנו לומר בשם עיקרון רפובליקני כל כך עמום שלא מסייע לנו בכלום.
אור-אל ביילינסון הוא היסטוריון חברתי ותרבותי המתמחה באירופה המודרנית. את הדוקטורט שלו, "המחר שייך לי: חלומות, חרדות וחיים אישיים באירופה, 1890-1968" הוא כותב באוניברסיטת ייל.